להיות בהופעה של רד בנד זה כמו להיות בשתי הופעות באותו זמן. באופן אישי גם יצאתי משם עם יותר בטחון במרווח הגדול שעדין קיים בין הכישרון האנושי לבין הבינה המלאכותית.
בובנאי זה מקצוע מיוחד (וגם מילה משעשעת), אבל עבורי זו גם המחשה מצויינת ליצירתיות – התכנית הראשונה שראיתי בטלויזיה בצבע היתה "החבובות", וזה היה בבית של השכנים מהדלת הצמודה. מאז גם יצא לי להיתקל ביתרונות של בובנאות בעולם החינוך, אבל רק אתמול הבנתי את הכח המלא של בובנאות בעידן של בינה מלאכותית.
כמו כולכם, כנראה, גם אני הכרתי את רד בנד מהטלויזיה ומיוטיוב. אי אפשר היה להתחמק מהלהקה המוכשרת הזו, מהקול המיוחד של ארי פפר, מההומור המיוחד ומשיתופי הפעולה שלהם עם זמרים מוכשרים אחרים. לרגל יום הנישואים השנה נשלחנו להופעה שלהם על ידי הבנות שנולדו מאותם נישואים. יאללה, מגניב, חשבתי.
זה לא היה מגניב – זה היה מעורר השראה.
העיניים זזות כל הזמן מהבובה למפעיל ובחזרה.
האזניים מדלגות כל הזמן בין המנגינה המקורית לעיבוד החדש.
המוח עובר כל הזמן בין הניסיון לחוות שיכפול של שיר מוכר לבין יצירה מקורית.
טוב, גם הרגליים זזות, גם אם לא בשיתוף פעולה מלא עם שאר הגוף. כל אחד ויכולותיו.
המרווחים האלו בין הבובה לבין האנושי ובין השיחזור לבין החידוש – הוא לא מקרי. הוא האמנות האמיתית. הוא היצירתיות. זה לא קאבר שחושש לשבור את התבנית כדי לא לעצבן. זה גם לא פריסטייל שמציג יצירתיות שעומדת בפני עצמה. זה מרווח שבונה סקרנות ועניין. ברור שיש מאחוריו הבנה עמוקה של הביצוע המקורי אבל גם אומץ ויכולת לצאת ממנו למשהו חדש.
כתבתי כבר כמה פעמים על כך שאמנים ויוצרים אמיתיים לא יוכלו להיות מוחלפים על ידי בינה מלאכותית, כי המקום שממנו הם יוצרים רעיונות חדשים הוא מעיין שלא נגמר. הם יכולים להיעזר בה, אבל היא לא תחליף אותם, כי תמיד תישאר להם עוד רצועה אחת, אדומה במקרה הזה, שמייצגת את היתרון שלהם על פני שיכפול מדויק.