אין סיפורים קטנים

אין בעולם סיפורים קטנים. יש רק סיפורים שלא נכתבו עדין. כאן תוכלו למצוא כמה סיפורים שנולדו כל אחד מרעיון, משפט או חלום. שתפו אותי ברעיונות ההשראה שלכם.

החניה שלי

זו בכלל לא החניה שלי, אבל כולם חשבו שכן ואני לא רציתי לתקן אותם כדי שלא יקחו לי אותה. הבעלים הקודם של הדירה נתן לי אותה, למרות שהיא גם לא היתה שלו.

זה לא שקניתי את הדירה בגלל החניה. אנחנו לא בניו יורק או תל אביב עם בעיות קשות למצוא איפה לשים את האוטו בלילה. יש בפתח תקווה מספיק חניה לכל מי שרוצה לגור בעיר. מה שאין זה דווקא מספיק מי שירצה לגור בעיר.
אבל אמיר, הבעלים הקודם, אמר לי שכדאי לי לקחת את הדירה כי יש לו איזה סידור עם החניה הראשונה בבנין, זו שהכי קל להכנס ולצאת ממנה, ושאף אחד בבנין לא יודע מזה. הוא היה בטוח שזה מה שגרם לי לחתום, אבל אותי שכנע הארון הירוק הגדול בחדר הקטן כי הוא הזכיר לי את הדירה הקודמת-קודמת.

יש בבנין 20 שכנים ולפני שנתיים הם עשו הגרלה שתקבע מי מקבל את כל אחת מהחניות. אם אתם גרים בבנין שלי אתם ממש רוצים לקבל חניה נוחה. מי שהגריל את החניות הפנימיות מבזבז כל בוקר עשר דקות בנסיון לצאת בלי לדפוק אף רכב או בנסיון למצוא מי דפק לו את הרכב.
אמיר היה זה שניהל את ההגרלה כי הוא מתלבש כמו עורך דין והוא לא סיפר לשכנים שבעצם הוא מוכר תוספי מזון או משהו כזה. הוא השאיר את הפתק של חניה 1 מחוץ לקופסא ולגמרי במקרה הוא הגריל אותה. והעביר לי.

אני כבר שנתיים חונה שם כל יום ומקפיד שכולם יראו שהרכב שלי שם, כדי שלא יתפסו אותה. לפני שנה התחלתי ללכת לעבודה ברגל, כדי לא להשאיר את החניה ריקה במהלך היום. הכל בגלל איזה טכנאי שהגיע לבנין פעם חנה במקום שלי ופחדתי שכולם יראו ויעשו אותו דבר. זה לא היה נורא, עשרים דקות הליכה לכל כיוון.

כשפיטרו אותי לפני שלושה חודשים כבר ממילא לא הייתי צריך לנסוע לשום מקום.

בשבוע שעבר כשהתקשרו מהבנק שהם לא יכולים לתת לי עוד אשראי חשבתי למכור את האוטו, אבל לא רציתי להשאיר את החניה ריקה. מכרתי את הארון הירוק. נראה לי שזה יספיק עד סוף החודש.

אבוקדו

אני לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב אבוקדו, אבל זה בטוח היה אחרי התיכון. בכיתה י"א עדין השתמשתי באבוקדו בתור כלי נשק סודי כשרציתי להשפיל את אלדד. לא זרקתי עליו אבוקדו, אם זה מה שחשבתם. היתה לי שיטה הרבה יותר טובה, כי הקשבתי תמיד לסיפורים שלו על מה הוא מביא בסנדביצ'ים לבית הספר.

זה היה קצת אחרי המחצית וממש אחרי שהוא שוב הציק לי, אז ארגנתי בכיתה הצבעה מי אוהב כל מיני מאכלים. אלדד היה היחיד שאהב גם אבוקדו, גם טחינה וגם חצילים, ככה שמהרגע הזה הוא היה גמור בכיתה. אם הייתי מתכנן קצת יותר טוב הייתי מוסיף גם טונה, כך שאולי הוא היה עוזב קודם ולא נשאר עד סוף השנה.

נזכרתי באלדד השבוע כשצביקה בא לבקר אותי והביא לי אבוקדו. היום אני אוהב גם טחינה, אבל לא מסוגל לגעת בחצילים. פעם חשבתי שזה רק כדי לא ליפול לבור הזה שחפרתי לאלדד ולהיות זקן, אבל כנראה שהתשובה היא שחצילים זה לא טעים.

צביקה נכנס אליי הביתה, התנשף מהעלייה במדרגות, הסתכל מסביב והחמיא כרגיל לדירה. מנומס. עיצבת לבד? כן. כאילו שיש כאן איזה עיצוב מיוחד בדירת שני חדרים בקומה השלישית. לפחות היה נקי, כי ידעתי שהוא מגיע.

אני עובד עם צביקה על הספר החדש שלו, קצת מראיין אותו וקצת מקשיב למה שהוא מספר בלי קשר לשאלות שלי. אני יודע להקשיב, אבל צביקה יודע לספר גם למי שלא יודעים להקשיב. מין סטוריטלר שכזה, כמו שאני רוצה להיות יום אחד. אני עוזר לו לכתוב את הסיפור שלו, אבל בינתיים מדמיין שזה הסיפור שלי.

רגע לפני שהוא התיישב, צביקה הכניס את הידיים לכיסים והוציא שני אבוקדו מכל אחד מהם. הוא הלך איתם ככה ברחוב וזה בטח היה מאד מוזר לראות אותו צועד עם כיסים מנופחים, אז צחקתי וקיוויתי שהוא לא ייעלב. הוא לא יודע איך להיעלב, אז הוא פשוט אמר "אורי שלח לך אותם, כי אמרתי לו שאני מגיע לבקר. שים אותם איפשהו או שאולי נאכל אותם עוד מעט". שנינו ידענו שאין סיכוי שנאכל אותם ביחד, אבל כבר אמרתי שהוא מנומס.

"לא אמרת לי פעם שאתה אלרגי לאבוקדו?", שאלתי אותו.

צביקה ענה שכן, שהוא אלרגי מגיל צעיר. לא משהו מסכן חיים אבל אם אני לא רוצה לראות אותו אדום יותר ממה שהוא בדרך כלל אז עדיף לא לחתוך את הקליפה. הוא הביא את האבוקדו כי הוא אוהב אותי וידע שאני אשמח, ובכלל הוא רק השליח אז שאפסיק להציק לו ואם יש לי תלונות אז כדאי לי לדבר עם אורי. יאללה. מתי מתחילים לכתוב? הוא מתכנן לספר לי היום על המעבר מהקיבוץ ל"עיר הגדולה", כמו שהוא קרא לחדרה חצי בצחוק וחצי ברצינות.

אחרי כמעט שעתיים צביקה קם והתמתח, הזיז את הקפה הצידה כדי שלא יישפך על השטיח והתכוון ללכת לשירותים. "אני הולך לפנות מקום לסיפורים חדשים", הבדיחה הקבועה שלו. פתאום הוא עצר לשניה, הכניס את היד לכיס שוב והוציא עוד אבוקדו.

אתם יכולים לדמיין לעצמכם שאחרי שעתיים של ישיבה האבוקדו לא היה במיטבו. הקליפה שלו לא היתה לגמרי שלמה, ואני קיוויתי שלא נצטרך היום לבדוק אם האלרגיה של צביקה היא קלה או חמורה.

"אתה רציני?", שאלתי. "איך אתה לא שם לב שאתה יושב על אבוקדו כל הבוקר?"

צביקה חייך, הסתובב והמשיך לכיוון השירותים. בדרך הוא אמר "אבוקדו זה כמו סיפור. צריך זמן כדי להבין אותו"

עשרה אירו

כבר שמונה שנים יש לי בכיס את אותו שטר של עשרה אירו ויום אחד הוא יציל אותי, אני יודע. אני לא מתכוון שאני אתקע בלי כסף באמצע הלילה באיזה רחוב שומם ברומא ואז אני אגלה אותו במקרה בארנק ויהיה לי איך לשלם למונית. אני מתכוון שהוא ממש יחלץ אותי. המספר הסידורי שלו נגמר בספרות 669669. פעמיים 669! זה חילוץ על בטוח.

קיבלתי אותו בבנק בהרצליה כשהלכתי לקנות שטרות של אירו לנסיעה לגרמניה ב- 2014. הפקיד אמר לי שאיזה כיף לי שאני מקבל שטרות חדשים לגמרי, כי בדיוק אז הם הוציאו את השטר החדש שעטוף באיזה חומר ציפוי ויש עליו הולוגרמות. אני חשבתי שזייפני השטרות בטח כבר יודעים לזייף גם את השטר הזה, אפילו לפני שהוא נשלח לבנק בהרצליה. אם הייתי זייפן שטרות בטוח הייתי שותל איזה מישהו במפעל שמדפיס אותם, כמו שרואים בכל הסרטים. וגם חשבתי שהייתי צריך ללכת לצ'יינג' כי שם לא חופרים לך כשאתה קונה שטרות.

ברגע הראשון לא שמתי לב למספר של השטר הזה, כי הוא היה אחד מתוך עשרים שטרות דומים. רק כשכבר הייתי בגרמניה ורציתי לשלם איתו ברכבת פתאום קפץ לי המספר מול העיניים. אני לא מאמין כל כך בצירופי מקרים אבל אם יש מקום שבו אתה רוצה שיהיה לך כרטיס חילוץ כפול בכיס מטעם הצבא הישראלי זה ברכבת בגרמניה. בסוף שילמתי עם שטר של עשרים, כך שקיבלתי עם העודף עוד שטר אחד של עשרה אירו, ולא הייתי חייב להשתמש ב- 669 כששילמתי במזומן.

ה- 669 חזר אתי לארץ וישב במגירה של הגרביים כמעט שנה. בטח החליף חוויות עם המטבעות מהודו ועם השטר הבודד שנשאר לי מהטיול של חודשיים בפרו עם מאיר, שהיה עד אז החבר הכי טוב שלי, ומאז לא פגשתי אותו אף פעם.

אחר כך הוא בא אתי לונציה, אבל שם אפילו לא הוצאתי אותו מהתיק-גב לתוך הארנק, כדי לא להשתמש בו בטעות. גם ככה ההורים לימדו אותי כבר מגיל צעיר להשאיר בצד תמיד כסף לחירום, אז למה שהכסף לא יהיה כזה שמתמחה במצבי חירום?

כששלחו אותי מהחברה לבדוק איזו התקנה של שרתים בקנדה כבר היה לי ברור שהעשרה אירו באים איתי. נסעתי אז ביחד עם עוד טכנאי צעיר שהיה בחפיפה ושאל אותי אלף שאלות על כל פרט קטן, כי הוא חשב שאני מומחה להכל. הוא שאל אותי גם למה הבאתי אירו ואמרתי לו שעוד מעט הקנדים מתחילים להשתמש במטבע הזה, כי הם בכלל צרפתים בתחפושת.

הוא לא צחק, וזה רק חיזק אצלי את התחושה שהוא לא לגמרי מאופס, אז כשחזרנו לארץ המלצתי שלא ימשיך לעבוד אצלנו ונראה לי שהצלתי את החברה מהרבה טעויות. העשרה אירו כבר החזירו את עצמם.

בארבע השנים האחרונות השטר הזה עבר מהארנק של הנסיעות לחו"ל לארנק הרגיל, אז הוא מסתובב אתי כל יום ושומר עליי. דווקא כשאנחנו בקניות הוא ממש לא שימושי. זה לא בגלל שלא משלמים כאן באירו אלא בגלל שאני קונה הכל באשראי. אין לי אף שטר אחר בארנק חוץ ממנו, וגם אם היה לי שטר של 200 ₪ – איך הוא יכול לעזור לי אם המספר שלו הוא 874007 או 233276?

 

השבוע ראיתי סרטון שמדגים איך השטרות של האירו מחזיקים מעמד גם בתנאים קיצוניים של קור, חום, רטיבות ומה לא. כמו ג'וקים. השטר שלי כבר עבר פעמיים כביסה והוא עדיין קשוח. כשיגיע סוף העולם או סתם תהיה כאן התפרצות של הר געש, העשרה אירו שלי לא רק ישרוד אלא יבוא לחלץ אותי. השאלה היא רק אם אני עדין אהיה בסביבה.

ריצ'רד

ריצ׳רד סיפר שהוא שירת שלוש שנים באפגניסטן, אבל זה נשמע לי כמו עוד אחד מהסיפורים שלו. צלם אירועים באמסטרדם היה חייל אמריקאי באפגניסטן, עאלק.

ריצ׳רד, או ריק, כמו שהוא ביקש לקרוא לו, תמיד מחייך. הוא בנאדם נחמד אז נראה לי שזה בא לו באופן טבעי אבל אם אתה צלם אירועים אז זה מאד עוזר. רק מסתכלים עליו ומיד מחייכים בחזרה, גם בלי שהוא יבקש להגיד שמות של גבינות הולנדיות או איזו בדיחה מביכה אחרת.

שאלתי אותו מה הוא עשה קודם. הוא ענה שהוא היה צלם של נשיונל ג׳יאוגרפיק ומכר להם תמונות מכל מיני מקומות שונים בעולם שהוא טייל בהם. ברור שאמרתי ״וואו״ אבל גם תכף ידעתי שהוא מחרטט. ריצ'רד סיפר שאחרי שהסתיים השירות שלו באפגניסטן ב- 2005 הוא נשאר עוד שנה שלמה לחפש את הילדה האפגנית מהתמונה המפורסמת במגזין, אבל כל אחד יודע שכבר ב- 2002 גילו ששרבט גולה היא הילדה

פעם אחת הטלפון של ריצ'רד צלצל, ושמעתי שמישהי קראה לו ריקי. זאת היתה אמא שלו והיא היחידה שקוראת לו ככה מאז שהיה תינוק. אמרתי לו שבישראל ריקי זה לא קיצור של ריצ׳רד אלא של רבקה ושנינו נקרענו מצחוק. אולי זה מהבירה.

אף אחד לא קורא לו דיק. מזל.

אני ממש נזהר מסטריאוטיפים כאן, אז תעריכו את זה, אבל באף עיר אחרת בעולם לא הייתי מדבר עם ריצ׳רד. גם אתם לא. נניח שהייתם כמוני בתערוכת רכב ובערב הייתם פוגשים אותו מסתובב בעיר, בטוח הייתם מנסים להזכר מאיפה הפרצוף שלו מוכר לכם.

כשתתקרבו לאט, כדי להספיק לחשוב, תנסו לראות אם הוא נשאר עם התג על הצוואר, או אם יש לו סמל של החברה על החולצה. אולי זה הבחור שלקחתם את הטלפון שלו בדוכן הישראלי וברור לכם שלא תתקשרו אליו אף פעם.

ואז כבר נסגר המרחק, ואתם שואלים בחצי חיוך ״וור דיד ווי מיט?״ והוא יגיד שהוא הצלם בתערוכה אז בטח ראיתם אותו מסתובב שם כל הזמן. אבל התעלמתם. רעש לבן.

זהו, זה סוף השיחה. כי מה כבר יש לכם להגיד לצלם?

הפעם שאלתי, והתפלאתי שהוא סיפר שהוא גם מדריך טיולים וגם חייל וניגן בלהקה באיטליה אבל עבר להולנד בגלל בחורה ונשאר בגלל בחורה, אבל אחרת.

לדעתי הכל חירטוטים.

מבחינתי שיספר כמה סיפורים שהוא רוצה. אני בהולנד כבר לא אהיה עוד פעם.

אבל אם אתם שם ומספרים לכל אחד שהייתם שלוש שנים לוחמים בשטחים ובתיכון היתה לכם להקה ומצאתם את אהבת חייכם בהודו – בחייאת תזדהו בשם האמיתי שלכם, כמו שאמא קוראת לכם עוד מהילדות.

אבידות ומציאות

החופשה בארצות הברית היתה מצויינת חוץ מהקטע עם המזוודה הכחולה שמשום מה לא יצאה מהפתח של המסוע. שעה וחצי חיכינו בשדה התעופה ואפילו הברזנו לנהג מונית שקבענו איתו, אבל היא עדין לא יצאה.

ליהי אמרה שזה כאילו האדמה בלעה אותה ואני מלמלתי משהו על התעלות של המזוודות ושזה לא כאילו אלא בדיוק, אבל היא לא היתה במצב רוח להתחכמויות. כל הבגדים שהיא קנתה לעצמה היו במזוודה הזו ועכשיו נשארנו רק עם הבגדים שלי, שבכלל לא רציתי לקנות.

תמיד חשבתי ש"אבידות ומציאות" זה שם טפשי למחסן. יש שם רק "מציאות", אבל אין אפילו "אבידה" אחת. הרי אם מוצאים איזו "אבידה" ומביאים אותה למחסן היא מיד הופכת ל"מציאה". אבידות בכלל לא תופסות מקום במחסן הזה.

עכשיו קיץ ואומרים שהשנה נשבר שיא במספר האנשים שטסים לחו"ל, אבל יש לי זכרון עמום שכבר אמרו את זה פעם. אולי גם יגידו בשנה הבאה. בכל מקרה, זה לא יכול להיות תירוץ לאיבוד מזוודות לדעתי. הרי לא מאבדים יותר נוסעים בקיץ בגלל העומס, אז למה שזה יקרה למזוודות? מישהו בטוח מרוויח מכל העסק הזה. אפילו אם לוקחים בחשבון שבכל מזוודה שחוזרת יש חמישים אחוז כביסה מלוכלכת וחמישים אחוז בגדים חדשים, הממוצע יכול להחזיק איזה ארגון פשע אופנתי במיוחד.

אתמול בערב שידרו בחדשות כתבה על העומס בטיסות וראיינו איזה מחסנאי עם קוקו שכל הזמן צחק, כאילו שאלו המזוודות שלו שהלכו לאיבוד והוא לוקח את זה בקלות. הוא אמר שלפעמים הם אפילו לא מספיקים לרשום את כל הפרטים של המזוודות והן נתקעות שם חודשים, עד קצת לפני החורף. אני די בטוח שאז אף אחד כבר לא מחפש אותן, כי מה יש לעשות עם בגדים קצרים מהשנה שעברה כשאתה מתכנן את החופשת סקי שלך?

העניין הוא שמאחורי הגב של הבחור עם הקוקו ראו את הערימות של המזוודות ואני ממש בטוח שראיתי את המזוודה שלי שם. זה נכון שיש הרבה מזוודות שנראות דומות אחת לשניה, אבל לזאת שראיתי היה קשור סרט אדום שאני תמיד קושר לידית כדי לזהות אותה מרחוק. ליהי אמרה לי כבר כמה פעמים להחליף לצבע אחר כי כולם שמים אדום ואני תמיד עניתי לה שככה אני אוכל לזהות אותה בקלות, כמו את הילדה מהסרט "רשימת שינדלר".

כשראיתי את המזוודה בחדשות ממש התרגשתי. נזכרתי בדודה נעמי, שסיפרה לנו כל שנה איך היא זיהתה את בעלה נחום בתמונות של השבויים בתעלה במצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא זיהתה אותו לפי הצמיד האדום שהיה לו תמיד על היד, ככה היא אמרה, למרות שאני די בטוח שלא נתנו לשבויים להשאיר צמידים על היד. היא הצליחה לזהות את נחום, לא חשוב איך. אבל המכונות המשוכללות והמצלמות בתעלות שממש כאן – הן עדין מחפשות את המזוודה עם הבגדי קיץ של ליהי.

האנה, סיפור עתידי

בשנה האחרונה שיחקתי ״האנה״ המון פעמים, והתוצאה היא 32:0 לטובתי. לא הפסדתי אפילו פעם אחת.

למעשה הייתי צריך לקרוא למשחק ״האניה״.
האנה זה השם הפורמלי והאניה זה שם החיבה, כמו קטרין וקטי. ככה היא הסבירה לנו. והרי כל המשחק הוא לא פורמלי.

כשחזרנו לפני שנה דרך שדה התעופה בוורשה היו לנו שעתיים לשרוף, אז חיפשנו מקום לאכול בו.
מסעדות שנמצאות קרוב מדי למטוסים לא יכולות להיות גורמה. אני מנחש שהן מקבלות את חומרי הגלם מאותם ספקים של הארוחות במטוסים, ואולי יום אחד אני אנסה להוכיח את זה.
אבל זאת היתה ארוחה מצחיקה, שזו דרגה אחת מעל ארוחת גורמה. ארוחה של פרידה זמנית ושחרור אחרי שבוע עמוס, שאוכל היה נוכח בו בכל רגע.

אי אפשר היה לפספס את המבטא האמריקאי של האנה. נכון שאפרסו וסלט הם מילים שכל מלצר יודע לומר, אבל אני הזמנתי קלאסיק-המבורגר. אין עוד מילה שחושפת אמריקאים כמו המבורגר. זה קל כמו לחשוף ארגנטינאים – פשוט תגרמו להם להגיד בואנוס איירס.

מלצרית בשדה התעופה בפולין עם מבטא אמריקאי. מה הסיפור שלה?
שאלנו. אמרה שהיא גדלה באוהיו.

היא הלכה והתחלנו לנחש.
אבא שלה אמריקאי, התחתן עם מישהי שפגש בפולין ואחרי שהתגרשו היא חזרה עם אמא שלה לכאן.
מה פתאום, סטודנטית שמממנת את הלימודים כאן.
נראה לכם? הם חזרו לטפל בסבתא החולה.

רצינו לשאול.
היא רצתה שנשלם ובעיקר ללכת הביתה.
גם אנחנו.

בכל טיסה מאז אני מגיע קצת יותר מוקדם לשדה התעופה, מחפש מקום עם המבורגר ומתחיל לשחק ״האנה״.
אני לא שואל את המלצרים אם ניחשתי נכון, אז אני תמיד מנצח.

32:0 לטובתי.

שבע

רוני בטוח יודע את התשובה. זה מה שחשבתי ברגע שראיתי את השאלה עם כל האותיות והמספרים. בעצם זאת לא היתה המחשבה הראשונה שלי, כי הדבר הראשון שחשבתי היה ״שיט״, או משהו דומה שהיה מקובל להגיד בשנת 1984 כשנתקלת בשיט.

רוני היה החבר הכי טוב שלי בבית הספר וגם בכלל, אז לא רק חשבתי שהוא יודע את התשובה – ידעתי את זה. הוא פתר שאלות בחשבון בהפסקות, סתם כי היה לו משעמם בחצר. אני לא הבנתי איך להתמודד עם שאלה שהאורך שלה הוא 6 שורות מלאות.
אמא שלי תמיד אמרה לי ״אני שואלת אותך קצר, תענה לי קצר״, ובגלל זה לא הצלחתי בכלל לקרוא את כל מה שהיה כתוב על הדף, בשאלה ב׳.

פעם שאלתי את רוני למה המורה לחשבון מסדרת את השאלות במבחנים שלה לפי אותיות והמורה לעברית מסדרת אותם לפי מספרים. רוני חשב שאני צוחק איתו, למרות שזה באמת סיקרן אותי, אז עשיתי את עצמי שזו באמת היתה בדיחה וצחקתי גם אני.

חזרה למבחן בחשבון. רוני בטוח יודע. אני מסתכל לכיוון הדף שלו ורואה שהוא כותב את הספרה 7 בגדול, ואז ממשיך ומוסיף עוד הרבה שורות עם מה שנראה לי כמו הסברים, מה שהמורים אוהבים לקרוא לו ״הדרך״.
אני טיפוס של תוצאות, אז כתבתי על הדף שלי 7, ונשארתי עוד כמה דקות עם הדף, כאילו אני מתלבט ומחשב חישובים וכותב איך הגעתי לזה.

כשקיבלתי 100 במבחן הזה, לא חייכתי. רוני קיבל 98 והוא היה ממש מאושר, כי הוא חשב שהמורה תוריד לו יותר נקודות על טעות שהוא עשה בדרך. הוא גם לא היה פרפקציוניסט, כמו שרי, שהרביצו לה בבית אם היא לא הביאה 100 בכל מבחן.

כמה שנים אחר כך, כשכבר הייתי עם תואר שני במתמטיקה, למרות שבכלל התפרנסתי מאולפן הקלטות שבניתי בבית, פגשתי את המורה. זה היה ברמזור, ממש ליד בית הספר שכבר הפך לבית אבות, ודיברתי איתה מהחלון.
לא ראיתי אותה 15 שנים, והדבר הראשון שאמרתי לה היה ״את יודעת שהעתקתי את השבע מרוני. לא ידעתי מה הדרך״. והרגשתי את הבושה שליוותה אותי חמש עשרה שנים מתפוגגת.

היא חייכה מין חיוך קטן כזה, ולא היה לי ברור אם היא מזהה אותי או חושבת שאני איזה תמהוני שמפריע לה בסידורים לקראת הסופשבוע.
״אני יודעת״ היא ענתה דרך החלון בשלווה. ״אבל עכשיו אתה יודע, וזה מה שחשוב״

פסח מאושר

אני זוכר את הפעם הראשונה שהצלחתי לקבל זיכוי במס על חתול. זה היה כבר לפני שלוש שנים, אבל אני עדין זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אני עדין יכול לשמוע את הצעקה שהשמעתי כשפתחתי את המייל וראיתי את שתי המילים ששלח לי דובי, הרואה חשבון המשוגע שלי: ״פסח מאושר״.

אם הייתם מקבלים מייל שכתוב בו ״פסח מאושר״, יכול להיות שהייתם חושבים שזו ברכה מאמא שלכם או מדודה נתי או מהשכנה המוזרה ששולחת בכל שישי תמונות של פמוטים או יין או חלות עם אותיות מסולסלות שמאחלות לכל עם ישראל שבת שלום. לא בשביל זה נתתי לך את המייל שלי!

אבל אני ידעתי שזו לא ברכה של חג. וגם היה אוגוסט. ולמרות שפסח עבר עם חלי לקיבוץ כבר לפני כמה חודשים ונהנה לצוד שם עכברים לבנים שלא פוחדים מכלום, הוא עדין היה הפסח הראשון שעלה לי לראש.

כמה חודשים לפני זה התחיל הסיפור הזה עם הזיכוי מס. דובי שוב נזף בי על שלא שלחתי לו את המאה ושש או משהו כזה, ולמה אין לי הרבה הוצאות ואיך יכול להיות שאני האחרון מכל הלקוחות שלו שסוגר את הדוח השנתי כי כבר מאי. אמרתי לו שאשלח לו את הכל בשלושים וחמישה במאי, אבל הוא לא צחק. לא הכיר. אז התיישבתי באותו ערב וסגרתי את הכל.

תוך כדי שאני מחטט בקופסא האדומה, שזו הקופסא שבה אני זורק כל השנה את כל הקבלות שאני מקבל, בתקווה שכשדובי ינזוף בי אני אדע להפוך אותן לזהב, גיליתי שני דברים. הראשון הוא שהקופסא לא כל כך אדומה. כלומר אם מתאמצים אפשר לזהות שפעם היא היתה די אדומה אבל הצבע שלה כבר לא משהו והכתם בפינה שגדל כל שנה כבר מצדיק לקרוא לה הקופסא האפורה, או האדורה או משהו כזה

הדבר השני גם הוא היה עם כתם אפור. פסח. החתול שלי. הבנתי שההוצאות הכי גדולות שלי השנה היו על פסח.

כשלקחנו את פסח, חלי אמרה שחתול כל כך קטן לא יכול להיות יקר, כי הוא בטח בקושי אוכל והוא ממש רזה. פסח חשב אחרת, והתחיל בהדרגה לפתח רתיעה מאוכל של חתולים ואהבה לאוכל של בני אדם, וגם לגזר. היינו קונים לו אוכל מהמעדניה של ויקטור, שאפילו הכין בשבילו פעם אחת עוגה בצורת עכבר שעשויה מנקניקים. פסח לא אכל אותה, אז ביומולדת שלו אני אכלתי את העוגה לבד.

האוכל של פסח לא היה החלק הכי יקר בלגדל את הכתם האפור הזה. עם כל החיסונים, התסרוקות והטיפול הרפואי שפעם נאלצנו לעשות כשחשבנו שהוא נחנק מחתיכת כרובית – פסח הפך להיות האזרח מספר אחת בדירה שלנו. אבל שכר דירה הוא לא שילם אף פעם.

בחזרה לקופסא. אספתי את כל הקבלות של האוכל והוטרינר וכל השאר וכתבתי לדובי שאלו הוצאות של הכשרה מקצועית שלי. בתור מטפל זוגי (שם שתמיד מצחיק אותי כי אני יחיד) אני משתמש בחתול כחלק מהטיפול, והוא עוזר לי לעשות סימולציות של משפחה גדולה עם מי שאני נפגש איתם. הסברתי לו בקיצור מה זו הרחקת עדות כדי שיידע שלפעמים קל לאנשים לספר על החתול במקום על עצמם.

דובי ענה לי אחרי שעה ״יאללה יאללה״. חשבתי שהוא התלהב, כי דובי אוהב פרצות בחוק, אבל אז הבנתי שהוא נפנף אותי. כי דובי גם אוהב לנפנף אותי. אז עניתי לו ״יאללה יאללה בעצמך. אתה עובד אצלי״, וידעתי שזה המשפט שיעצבן אותו.

זה לא היה מהיר בכלל, אם אתם שואלים אותי, אבל זה היה מהיר כמו חתול אם אתם שואלים את דובי. במשך שלושה חודשים הוא התכתב עם איזה חבר שלו מהלימודים או מהצבא או משהו כזה, שהיה חייב לו טובה על משהו שכנראה לא כדאי שאדע. הם חיפשו את הסעיף שהכי מתאים לרשום עליו עוגת נקניק. מסתבר שגם לחבר הזה היה פעם חתול ועד היום הוא אוכל את עצמו שלא חשב על זה בעצמו. כל ההוצאות של פסח אושרו למס, חוץ מהפעמון שקנינו לו בשוק בדאלית אל-כרמל.

באוגוסט הגיע המייל שסיפרתי לכם עליו. יצא לי 350 שקל ההחזר מס על פסח, שזה יותר טוב מכלום אבל פחות מעוגת נקניק. בינתיים חלי עברה לקיבוץ כי שם החתולים פחות מפונקים ואולי הוא ילמד מהם משהו. היא מתכננת לחזור עוד מעט עם חתול הגיוני יותר.

אזעקת שריפה

עכשיו נזכרתי שאני זו שלחצה על כפתור האזעקה בלובי של הבניין. בגללי הגיעו הכבאים ודודו מוועד הבית כעס כי זה עולה כסף כשהם באים ולא מוצאים כלום. הוא אמר שכבר עדיף שהיתה שריפה כי אז לא משלמים להם סתם.

אתמול ראינו בטלוויזיה עוד כתבה על המלחמה במזרח אירופה, ותוך כדי הכנו פיצה וגם סלט לארוחת ערב, למרות שהיה עדין מוקדם. מי אוכל ארוחת ערב ב- 21:00 חוץ מזקנים? גיא לא היה מרוצה מהפיצה, ואפילו צחקנו על זה שהיא יותר דומה למצה שלא תפחה, אבל כבר אין ברירה ולא נחכה עוד שעה כדי לנסות להתפיח בצק חדש. רצינו להספיק לאכול מהר.

הפיצה-מצה בתנור, יש לנו כמה דקות. נוני אחותי היתה אצלנו והיא הציעה שנשחק בינתיים ב"חמש דקות", כי זה ממש הזכיר לה את הכתבה על המלחמה. ראו שם אנשים שעזבו את הבית שלהם בגלל ההפצצות והם היו בדרך לעיר אחרת או למדינה אחרת. כולם החזיקו משהו ביד – מזוודה, תיק, שקית, ילדים.

זה משחק פשוט, היא הסבירה. יש לכל אחד מאתנו חמש דקות לארוז את מה שהוא היה לוקח איתו אם הוא היה צריך לעזוב את הבית תוך חמש דקות.

נוני מכירה אותי ממש טוב. היא אפילו מכירה את השריטה שיש לי בגב, שאמא ואבא לא ראו אף פעם. היא גם יודעת שאני אנסה להתחכם, אז היא אמרה שיש שני כללים נוספים. הראשון הוא שאסור להגיד שאורזים משהו כללי כמו "בגדים" או "מזכרות", אלא צריך להיות מאד ספציפי, כי כל דבר כזה תופס מקום של משהו אחר. גם אסור להגיד שלא לוקחים כלום, ושהכל יישרף, אלא אם את נמצאת בבסיס שהיא שירתה בו ואז זה בסדר.

הכלל השני הוא שזה לא משחק דמיוני אלא שצריך לארוז באמת. וכדי שזה יהיה אמיתי, החמש דקות שלנו כבר התחילו כשהיא הציעה לשחק (מסתבר שאסור לסרב לשחק כי זה נחשב התחמקות ובזבוז זמן). כדי שזה יהיה לגמרי אמיתי, החמש דקות כוללות גם את הזמן שלוקח לנו לחפש איך לקחת את הדברים, כמו למצוא את המזוודה או לרוקן את התיק של הטיולים.

האנשים שירדו ללובי של הבניין הגיעו תוך פחות מחמש דקות, והם גם לא שיחקו, אז נראה לי שבגלל זה הם היו בלי תיקים, חוץ מפאני מקומה 8, שירדה עם תיק צבעוני שלא יוצאים איתו מהבית אם רק הולכים לסידורים או לקניות. הם הביאו איתם את הילדים, וזה היה מוזר כי זה היה לפני הרבה שנים, כשהייתי קטנה, וילדים היו משחקים ליד הבניין בלי הורים.

אני התחלתי ישר לשחק והלכתי לארוז בשקית בד גדולה. אין לי ילדים, אז לפחות הדילמה הזו נפתרה. חשבתי לשניה לקחת רק את הטלפון ולצאת גדולה, אבל אז חזרתי וזרקתי לשקית הבד גם את הלפטופ של העבודה, כי לא בא לי לשחזר אחר כך את כל מה שאני עובדת עליו, כמו שקרה כשגנבו לי את הלפטופ הראשון שלי. אחר כך נכנסתי שוב לחדר ולקחתי את המטענים ומפתחות וקופסא של אדוויל, כי רציתי להגיד לגיא שלברוח מהבית זה כאב ראש אחד גדול ולראות את החיוך שלו. נראה לי שזהו, וזה אפילו לא היה כבד.

גיא לא שיחק. חשבתי שהוא דואג לפיצה, אבל כשנגמרו חמש הדקות שלי והצלתי את כל הרכוש שחשוב לי הוא אמר שזה לא בגלל זה. יש לו חבר שגר באיזה יישוב ליד ירושלים, שיש לידו הרבה שריפות, ופעם הוא הראה לגיא שלמשפחה שלו יש ארגז מוכן ליד הדלת עם כל מה שלוקחים מהבית כשיש שריפה. כי מסתבר ש"חמש דקות" זה שם טוב למשחק אבל שם רע למציאות. לפעמים יש גם כמה שעות, אם יודעים שמתקרב איזה אסון כמו סערה או מלחמה, אבל לפעמים זה בא בשניה, ואם לא יצאת בזמן נשרפת. כמו פיצה, הוא אמר, ואני חשבתי שזו בדיחה יותר טובה מהאדוויל שלי.

לא התכוונתי ללחוץ על הכפתור בלובי. הייתי בת תשע או עשר ושיחקתי עם כמה חברות בכניסה של הבניין החדש שרק עברנו אליו. זה היה רב קומות בודד, ולא היו אז הרבה כמוהו בשכונה. לא כמו היום. והיה לנו משעמם אז לחצנו על כל מיני כפתורים בארון חשמל ואחר כך בארונות שלידו, עד שהתחילה האזעקה, וכל השכנים ירדו ברגל, וגם דודו שקיווה שיש באמת שריפה.

ואני לא סיפרתי שזו אני, והחברות שלי לא אמרו גם הן, כי ככה חברות צריכות להגן אחת על השניה. רק כשעלינו הביתה בכיתי כי נבהלתי, וגם כי ראיתי שאנשים פחדו לחזור לדירות שלהם, אפילו כשהכבאים אמרו שהכל בטוח ושישלחו את החשבון.

שכחתי מזה בכלל. נזכרתי היום.

סנדביץ'

חבר שלי, מיקי, התגרש בגלל סנדביץ'. אתם בטח חושבים שזה טפשי להתגרש בגלל סנדביץ' – גם אני חושב ככה. אבל מיקי לא התגרש בגלל סנדביץ' אחד ספציפי, אלא בגלל שם העצם "סנדביץ'", וכל סנדביץ' שנכלל בו.

פעם במילואים סיפרתי על מיקי והסנדביצ'ים לכמה חבר'ה שישבו אתי בשמש יום שלם לחכות לציוד. זה מילואים, אז כל אחד שולף את הסיפורים הכי מוזרים שלו, בשביל למצוא חן בעיניי הפלוגה, וזו גם דרך טובה לא לספר שבדיוק לא עבדתי כמה חודשים והמצב בבית היה די חרא. אחד הצעירים אמר שהוא לגמרי מבין איך אפשר להתגרש בגלל סנדביץ', כי אשתו קוראת לזה "כריך" והוא מתחרפן.

אני עניתי לו שכריך באמת יכול לעצבן, אבל זה לא הסיפור של מיקי. הוא דווקא מאלו שמדברים עברית בצורה שתמיד נראית רמה אחת יותר ממה שצריך. קצת כמו שאני גיהצתי את המדים לפני שבאתי למילואים.

הבעיה של מיקי היא אחרת לגמרי. מיקי הוא אחד האנשים הכי מנומסים שאתם תפגשו אי פעם. אני והוא ישבנו חמש שנים באותו חדר, כשעוד עבדנו בבניין הישן ליד השוק אזאני מכיר אותו לא רע. הוא אף פעם לא חסם מישהו בחניה, גם אם זה אומר שהוא יילך עשר דקות ברגל מהחניה הרחוקה. הוא בחיים לא לקח מהמשרד ציוד ועטים, אפילו כשהביאו מחברות ספירלה שהילדות שלי ממש אהבו. אני בכלל לא מדבר על זה שמיקי לא נוגע באוכל שאנשים השאירו במקרר המשותף, כי על זה אפילו אני הקפדתי. לרוב.

אני חושב שזה בדיוק מה שגרם לו לקחת את נושא הסנדביץ' בצורה ממש אישית, למרות שהוא לא תיאר את זה בדיוק ככה.

מיקי היה אמנם מנומס ודיבר עברית יפה, אבל בכל מה שקשור לאוכל הוא נשאר קצת תקוע בגיל בית ספר יסודי. הוא היה אוכל כל דבר בתוך סנדביצ'ים. לא רק גבינה או חביתה או אבוקדו – הוא היה מביא אתו למשרד ארוחת צהריים של רצועות עוף שנמעכו בין שתי פרוסות לחם. אני תמיד צחקתי מהשקשוקה החריפה שנוזלת מכל הפינות של הסנדביץ', אבל האמצע של הלחם נשאר יבש, ככה שאפשר להחזיק אותו עם אצבעות מלמעלה ולמטה ולאכול קודם את כל המסביב ורק בסוף את האמצע.

בהתחלה חשבתי שזה עניין של עדה, אבל שאלתי את מיקי והוא לא באמת ידע מאיזו עדה הוא, כי הוא לא גדל בבית אחד אלא עבר בין כמה משפחות אומנה ובין שני קיבוצים. מתישהו בדרך הוא אימץ את השיטה הזו ומאז כל דבר שהוא אוכל נכנס לתוך סנדביץ'. איש של מסגרות.

את המשך הסיפור על הגירושין אני יודע רק במעורפל, אבל אני די בטוח שחיברתי כמו שצריך את כל החלקים שהוא הסכים מדי פעם לזרוק תוך כדי שיחה.

כשמיקי היה מגיע הביתה כל יום אחר הצהריים הוא היה מכין לעצמו עוד סנדביץ', אחרון לאותו יום, כי זה לא בריא לאכול אחרי 18:00. זה לא סתם עוד כמה ביסים, אלא זה בשבילו טקס פרידה מהסנדביצ'ים עד מחר בבוקר, אז הוא משקיע בהם את הנשמה. הוא תמיד בוחר לחם מיוחד (ואם אין – אז לחם רגיל, אבל אז הוא משקיע עוד יותר במה שבפנים). יש תמיד שכבה ראשונה שהתפקיד שלה הוא להחזיק את כל המבנה שמעליה, נניח חמאה או מיונז או פסטו. מעליה יש את המנה העיקרית ואז עוד שתיים או שלוש קומות של סלט או קינוח או שניהם.

מיקי לא לוקח מהמקרר אוכל של אחרים, אבל הוא גם לא אוהב שלוקחים לו אוכל משלו. הוא אמר לי שתמיד היה שואל את אשתו אם להכין לה גם סנדביץ' כדי שתאכל ביחד אתו, או אפילו אם היא תרצה לאכול אחר כך. תבינו, היא לא מאמינה שאסור לאכול אחרי 18:00. "אנחנו לא גרמלינס", היא היתה אומרת לו.

אז אני יכול רק לנחש את ההמשך. בטח מיקי היה מתיישב ליד השולחן או מול הטלויזיה או במרפסת ומתחיל לאכול את הסנדביץ'. ואז, בדיוק אז, הזאת שהיא לא גרמלינס היתה מבקשת ממנו רק ביס או חצי ממה שהוא הכין או רק את הפרוסה שלמעלה או את הקינוח מבפנים.

כל יום. אפילו אם זה פעם ביומיים זה מרגיז.

תכל'ס, גם אני הייתי מתחרפן. הרי הוא שאל אותך, יכולת להגיד קודם ולא להרוס את הטקס. איך אומרים? מי שיש לו הערות או בקשות שידבר עכשיו או יידום לנצח. אני לא מתכוון במובן הסופני, רק במובן הקולינרי, עד כמה שסנדביץ' יכול להיות טקס או להיות קולינרי.

מעונן חלקית

קראתי פעם שבישראל קל להיות חזאי, כי אם אתה אומר שמחר מזג האוויר יהיה דומה להיום, תצא צודק בשבעים אחוז מהימים. תראו לי מהמר שלא חותם בשניה על אחוזי הצלחה כאלו. או משקיע. או שדכן. יש בתי ספר שהיו חותמים עכשיו על אחוזי הצלחה כאלו בבגרויות, עוד לפני שהילדים צריכים לבחור מקצוע.

לא בדקתי את הנתון הזה אף פעם, ואני גם יודע שיש כאלו שלא מסתפקים בזה שיגידו להם "מחר יהיה כמו היום". הם רוצים לדעת בדיוק, כי הם צריכים לדעת אם אפשר לעבוד מחר בשדה מחוץ לקיבוץ עד הצהריים או שיהיה חם מדי. או שהם מכינים את הבגדים לילדים ערב קודם והם לא אוהבים להחליף בבוקר.

אבל לי זה מספיק טוב, אז אני לא מקשיב לתחזית אף פעם.

זה לא שאני באמת לא מקשיב. אם אני שומע חדשות ברדיו או בטלוויזיה אני בדרך כלל משאיר את אותו ערוץ גם כשמשדרים את התחזית, אבל איך שהיא נגמרת אני שם לב שלא שמעתי אף מילה ממנה. זה כאילו שהאוזניים או המוח מסננים בשבילי את המידע הזה, כדי שלא יישאר ממנו כלום, כך שבמילא אין לי ברירה ואני מניח שמחר יהיה כמו היום. בשבעים אחוז. הלוואי שיכולתי לסנן ככה את כל מה שלפני התחזית, נראה לי שזה היה עוד יותר מוצלח.

רק דבר אחד אני תמיד קולט בתחזית – מעונן חלקית.

עד היום לא מצאתי הסבר טוב למה אני שומע דווקא את שתי המילים האלו. אולי זה כמו שאתה שומע לפעמים את השם שלך בכל מיני מקומות, גם אם לא קראו לך באמת. אני תמיד מרים את הראש כשאומרים שיש עומס תנועה באיילון צפון, כי אני חושב שמישהו קורא לי. אבל אני לא יודע למה דומה הביטוי מעונן חלקית.

וכשאומרים מעונן חלקית זה ממש מצחיק. ברור שגם מחר יהיה מעונן חלקית. כמעט במאה אחוז! כי איך בכלל בודקים את החלקית? יהיה מעונן חלק מהזמן? יהיה מעונן בחלק מהשמים? יהיה מעונן חלק מהזמן בחלק מהשמים?

בגלל שאף אחד לא באמת יודע, אז תמיד יהיה אפשר להגיד שגם שעה ביום זה נחשב חלקית, או שגם אם היה מעונן בחלק מהאיזור זה נחשב חלקית. הימור קל בתור חזאי. אם לא הכנת את הסוודרים לילדים למחר זו כבר בעיה שלך. אנחנו אמרנו שיהיה מעונן חלקית. הלכנו על בטוח. בית ספר לא יכול להגיד לילדים שתהיה להם בגרות חלקית ולחשוב שזה מספיק טוב, נכון?

המעבר שמתחת לפסי הרכבת

באותו שבוע מוזר באפריל נסענו בכל בוקר באותו כביש, שהוביל מהמלון ועד למעבר הגבול. בכל ערב חזרנו באותו הכביש בכיוון ההפוך, אבל זה לא היה אותו כביש כמו בבוקר.

זה כביש חי שמשתנה כל יום. לפעמים אפילו יותר חי מהאנשים האפורים שיושבים בטור המכוניות הקפוא, שניקד אותו לאורך קילומטרים בלי תזוזה.

אי אפשר ללכת לאיבוד בכביש המשתנה. תמשיך קדימה – תגיע. גם אם ראיתם שוטר באמצע הכביש – ותמיד תראו שוטר, והוא תמיד יהיה בנקודה שונה מזו שבה פגשתם אחד אתמול – זה בסדר. הוא לא מתעניין ברשיונות או בזה שאתם מחזיקים את הטלפון הנייד. לא אכפת לו, כל זמן שתמשיכו קדימה כשהוא אומר ותעצרו כשהוא אומר.

אבל הנה הסוד הגדול. את שלושת הקילומטרים האחרונים של הכביש, אלו הקרובים ביותר למעבר הגבול, לא ראינו אף פעם. זה לא בגלל שלא רצינו. אני דווקא ממש הסתקרנתי כל השבוע, אבל אורי שהסיע אותנו ביום הראשון סיפר שיש דרך קיצור שעוקפת את העומס שבסוף המסלול.

יורדים שמאלה מהכביש דרך מעבר שמתחת לפסי הרכבת ונוסעים בכביש פנימי מקביל. כשמגיעים לבית הקברות הישן עם פרחים מפלסטיק חוצים בחזרה מתחת לפסי הרכבת ומגיעים ישר לגבול.

רכבת, בית קברות, רכבת, גבול. פשוט.

וככה כל יום. אנחנו יורדים במעבר שמתחת לפסי הרכבת, עוברים לכביש המקביל לשלושה קילומטרים וחוזרים לכביש הראשי מתחת לאותם פסים. זה יותר קצר ולא רואים את כל הטור שלא זז לשום מקום.
זה כמו לעצום עיניים ולחזור ולפתוח אותן רק אחרי החלק המפחיד. אם לא רואים אותו – אולי הוא בכלל לא קיים.

הוא קיים. ראינו. בעיניים פקוחות.