בשנה האחרונה השתתפתי בלפחות שמונה אירועי חדשנות שהכותרת שלהם כללה את הביטוי "ארגז כלים": ארגז כלים לחינוך, ארגז הכלים הדיגיטלי, ארגז הכלים הציוני ועוד… אנחנו אוהבים לצבור כלים נוספים על החגורה שלנו, ואולי יום אחד אפילו נשתמש בהם, אבל בינתיים אנחנו בדרך כלל מעדיפים להשתמש בכלים שאנחנו כבר מכירים. לא אני אמרתי את זה. מאסלו אמר, אותו מאסלו מפירמידת הצרכים המפורסמת.
למה זה המצב ואיך זה קשור ללהקת "הדג נחש"? הנה ההסבר.
בראשית היו כלים
נתחיל בהתחלה. ממש בהתחלה, לפני 3.3 מיליון שנים – העדות הקדומה ביותר של כלים שנוצרו, עוד לפני שנוצר בכלל הסוג "אדם" (Homo)! מדובר במספר כלי אבן פשוטים שונים שהתגלו בקניה ב- 2015, והם קדומים ביותר מ- 700,000 שנים מהכלים הקדומים ביותר שהיו מוכרים עד אז. החוקרים הצעירים שגילו אותם כל כך התרגשו, עד שחששו שכלל לא יאמינו להם כשיפרסמו את הגילוי המדהים.
הכלים הראשונים שנוצרו על ידי אדם הם בני 2.6 מיליון שנים, והם התגלו בגונה, אתיופיה. גם אלו היו כלים שסותתו באבן, והם היו הראשונים בסדרה של התפתחויות בייצור כלים על ידי חברות של ציידים-לקטים ועד להתפתחות הגלגול המודרני של האדם, הומו סאפיינס, שעבר ליישובי קבע חקלאיים. מאבנים מסותתות, דרך להבי חיתוך, גרזנים ועוד – נראה שהאדם צבר מספר כלים שונים שיכלו להתאים כל אחד למטרה שונה.
איך נשאו את הכלים הראשונים? לא ברור אם אכן היו ניידים, אבל משערים שבתקופות מאוחרות יותר נהגו אבות אבותינו לשאת את הכלים בתוך פיסות עור או בד, או אולי בתוך כלי חרס. בתקופות מאוחרות הרבה יותר אומצו תיבות עץ לטובת נשיאת מספר כלים שונים של בעלי מלאכה. הארגזים איפשרו גם לסדר את הכלים בצורה נוחה וגם לשאת אותם ממקום למקום.
חלק ניכר מתיבות העץ לא שרד עד ימינו (בכל זאת, מדובר בעץ שנוטה להירקב בתנאים לא מתאימים). כך קרה גם באחת הדוגמאות המרשימות של אוסף גדול מאד של כלים שנמצאו כשהם עדין מסודרים בתוך ה"תיבה" שנעלמה בתוך מבצר ויקינגי. אלו כבר היו כלים עשויים מברזל, ואת הגילוי של חלקם השלימו באמצעות השאלת סורק CT מבית חולים מקומי.
בתקופות מאוחרות יותר כבר ניתן היה למצוא תיבות עץ בגדלים שונים לאירגון וניוד של כלים שונים, לרבות כאלו שנשלחו על גבי ספינות כחלק מהמסעות בתקופה הקולוניאלית. העידן התעשייתי הביא להתרבות של ארגזי כלים ממתכת, ובהמשך אפילו מפלסטיק ומחומרים נוספים, כאשר היה צורך להרחיב משמעותית את מספר האנשים שנשאו עימם כלים לטיפול במכונות ובציוד, כולל בכאלו שנכנסו בהדרגה לבתים פרטיים ולא רק למפעלים, ארגונים, מוסדות ציבור או חברות.
אם אתם שואלים אותי – זו הנקודה שבה הייתי מהמר שהפונקציונליות של כלים החלה להשתנות בצורה משמעותית. ככל שקל יותר לייצר כלים וככל שעלותם יורדת, כך אפשר לצבור יותר כלים, כולל כלים ייעודיים שמידת השימוש בהם מצומצמת. בהתאם, ארגז הכלים, ששימש בעבר כדי לשמור ולארגן את הכלים הבודדים היקרים, הופך בהדרגה לאמצעי איחסון לשעת הצורך, ואולי אפילו למעין תצוגת הפוטנציאל יותר מאשר יכולת השימוש האפקטיבי בכל אחד מהכלים בפועל. רק הימור.
ארגז כלים מנטלי
נחזור לענייננו. מתי החל השימוש במונח "ארגז כלים" לתיאור רשימת הכישורים והיכולות שאדם רוכש לאורך חייו? לא הצלחתי למצוא תשובה ברורה לשאלה הזו, כך שאשמח לעזרתכם בנושא. בכל אופן, בעשורים האחרונים נעשה שימוש רב במושג הזה לתיאור אוסף היכולות הקוגניטיביות, המנטליות ואפילו הרגשיות שלנו, שבהן נוכל לעשות שימוש על פי צורך. תהליכי הלמידה וההכשרה השתנו בצורה דרמטית, וכיום מקובל מאד להסתכל על כל קורס, שיטה או תחום ידע כ"עוד כלי בארגז הכלים" המצטבר שלנו. כל הכלים עומדים לרשותנו, אנחנו יכולים לבחור.
אז זהו, שלא תמיד זה כל כך פשוט לבחור.
לתפיסה של "ארגז כלים" דינמי ומתפתח יש יתרונות רבים, אך היא מניחה בחירה מושכלת ונבונה של כל כלי לסיטואציה הרלוונטית. כמו במקרים אחרים של אפשרויות בחירה בשיטת רבים-לרבים (many to many) אנחנו עלולים ליפול במספר מכשולים או הטיות חשיבה שנובעות מהמצב החדש-יחסית בהיסטוריה האנושית.
מי צריך הרבה כלים?
באופן דומה לבעיית הצפת המידע, גם הצפת הכלים יכולה ליצור אשלייה של עושר באפשרויות בחירה, שדווקא מקשה על בחירה אחת מובהקת; היא עלולה גם ליצור אשלייה של שליטה בכלים, בעוד שבפועל ריבוי כלים ללא אימון עיתי עליהם עלול להוביל למיצוי חלקי ביותר שלהם; מצד שני, השקעה רבה באימון קבוע על כל כלי עלולה לגזול משאבים שעולים על התועלת מכל אחד מהם.
לפני שבועיים העברתי מפגש עומק בנושא פתרון בעיות, והצגתי למשתתפים כלי חשיבה ששימוש במרכיבים השונים שלו יכול לסייע מאד הן במיפוי עולם הבעיה והן בחיפוש של פתרונות יצירתיים ולא טריויאליים.
הצעתי למשתתפים, מנהלים בחברה גלובלית שהתכנסו לראשונה מזה שנתיים למפגש פיזי בנושא חדשנות, לא להסתפק בסיסמא של "עוד כלי בארגז הכלים", אלא לעשות שימוש בכלי כבר בהזדמנות הראשונה שתימצא בדרכם לעסוק בבעיה שמטרידה אותם. שימוש כזה מאפשר גם להטמעת הפרקטיקה של השימוש בו, וגם לתיקוף הערך שהוא יכול להביא להם.
בלי שימוש מהיר יחסית בכלים חדשים, הדגשתי, אנחנו רק מגבירים את האשלייה של עושר בכלים, כשבפועל הנרתיק שלנו ריק, או לכל הפחות לא-אפקטיבי. במבחן האמת הקרוב אנחנו נשלוף ממנו את הכלי שאנחנו שולטים בו, במקום את הכלי המתאים ביותר לאתגר!
מי שהסביר את הבעיה הזו בצורה התמציתית ביותר היה הפילוסוף האמריקאי-ישראלי אברהם קפלן בספרו The Conduct of Inquiry (1964), כשכתב "תן לילד קטן פטיש והוא יגלה שכל מה שהוא נתקל בו טעון חבטה". קפלן לא התכוון לכך שמדובר בבעיה של ילדים, ולכן הוא המשיך וציין כי "לא מפתיע במיוחד לגלות שמדען מנסח בעיות באופן כזה, שכדי לפתור אותן צריך להשתמש באותן טכניקות ממש שהוא עצמו מוכשר בהן".
מבינים? אנחנו לא רק חוזרים ומשתמשים בכלי המוכר לנו, אלא יוצרים מעין מעגל קסמים שבו זוהי האפשרות היחידה לפתור את הבעיות שאנו מנסחים!
למרות שקפלן היה הראשון שהסביר את התופעה המדהימה הזו, היא זכורה יותר בשם "חוק המכשיר", או "הפטיש של מסלאו". הפסיכולוג האמריקאי אברהם מסלאו, זה שמוכר לנו בעיקר בזכות הניסוח של מדרג הצרכים האנושיים ("פירמידת מסלאו"), ניסח זאת כך: "אם כל מה שיש לך הוא פטיש, הכל נראה כמו מסמר".
מכירים את המנהלים שמנסים לפתור בעיות חדשות בכלים שהצליחו להם בבעיות הקודמות (או בתפקיד הקודם…)? מכירים את הפיזיקאים שמנסים לפתור בעיות כימיות באמצעות חוקי המכניקה של ניוטון? מכירים אנשים אנליטיים שמנהלים את הקשרים החברתיים שלהם על בסיס טבלאות אקסל? אז הנה הפטיש של מסלאו!
אגב, חובבי ההסיטוריה והשפה ישמחו לשמוע שלמשפט שניסח קפלן יש עוד גרסאות קדומות יותר. אחת מהן היא הביטוי האנגלי "מברג בירמינגהאם", שהתרגום שלו הוא פשוט… "פטיש". הביטוי מייצג את המנהג לעשות שימוש במכשיר אחד לכל פעולה שהיא, שיוחס בזלזול לתושבי העיר בירמינגהאם.
פטיש להלום בו אהבה
לאחרונה שמעתי את השיר "אף אחד", בביצועם של להקת "הדג נחש" ומזי כהן. כמו תמיד, בפזמון שרתי את השורה המוכרת "אין לי אף אחד", אבל הפעם כשהקשבתי למילים עד הסוף קלטתי את המשפט "פטיש, לו היה לי פטיש, להלום בו עם ערב". מוזר, לא זכרתי את השורה הזו, אבל היא היתה שם תמיד…
השורה הזו אינה מקרית. היא לקוחה מתוך השיר If I had a hammer, שיר מחאה שבוצע לראשונה על ידי להקת "האורגים" ב- 1949. הדובר בשיר מבקש פטיש, פעמון ושיר שבאמצעותם יוכלו לעורר את העולם לצדק, חירות ואהבה. הפטיש לא נועד להכות בו בדרך הטבעית, אלא דוקא להלום ולהתריע, להלום ולהשמיע הלמות של אהבה בין איש ורעהו.
השיר התפרסם כאשר בוצע בהמשך על ידי פיטר, פול ומרי ועל ידי טריני לופז. בהמשך הוא אף הפך להיות להמנון התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. הגרסה העברית הראשונה שלו בוצעה ב- 1964 על ידי גאולה גיל, והגילוי המחודש שלו בתוך השיר של "הדג נחש" היה עבורי הפתעה מרגשת. פטיש – לעורר בו אהבה!
עד כאן להפעם.