איך יכול להיות ששני משפטים שנשמעים הפוכים הם בעצם זהים, ושניהם מבטאים טעות נפוצה? הנה הסבר לעצמי באיחור של כמה שנים.
שמעתי לפני כמה ימים את פרק הפודקאסט של די.טוקס שבו התארח ארז צליק וסיפר על חדשנות בתוך הקופסה. ארז הוא מהאנשים שאיתם אני לפעמים חושב ביחד בקול רם, וגם בפעם הזו הרגשתי שהוא מסדר לי כמה דברים בראש, למרות שהפעם הייתי מאזין בלבד.
בשלב כלשהו, הוא התייחס לכך שכשאנחנו רוצים לחשוב בצורה שונה על בעיה או אתגר שלא הצלחנו לפתור, אנחנו מנסים לבדוק את "כל מה שרלוונטי לאתגר". למעשה, זו חתיכת טעות!
כשאנחנו מגדירים את מה שרלוונטי – בפועל אנחנו כבר מניחים מה רלוונטי ומה לא רלוונטי, על סמך הניסיון שלנו עד כה. מה הסיכויים שנמצא משהו חדש. זה ממש לא משנה שהוספנו את המילה "כל" – גבולות הדמיון והחדשנות שלנו כבר נוצרו.
זה הזכיר לי מקרה מלפני כעשר שנים, אז ניהלתי יחידה שהיו בה עובדים שמגיעים מרקעים מקצועיים שונים. באחד הימים נכנסה לחדר שלי עובדת נרגשת וסיפרה על גילוי מרעיש, שהיה יכול להוביל לפריצת דרך משמעותית בפעילות של כלל היחידה. התגובה המיידית שלי היתה "נהדר, תזמיני את כל מי שרלוונטי וניפגש אצלי בעוד 10 דקות".
היום, באיחור קל של עשר שנים אני מבין שאם מחפשים כיוונים חדשים ולא-שגרתיים, לומר "כל מי שרלוונטי" זה ממש כמו לומר "רק את מי שרלוונטי", ושניהם שגויים. אנחנו חושבים שאנחנו מרחיבים את האפשרויות, אבל בפועל נשארנו מקובעים.
רוצים דעות אחרות? תביאו את כל מי שנמצא, נציג של כל יחידה, תביאו כמה אנשים שלא קשורים למשימה ויכולים לתת חוות דעת אחרת…
זה דומה לאשליה שיש לנו כשאנחנו מבקשים ממישהו להשתמש באינטואיציה ולא בתהליך החשיבה הרגיל. אינטואיציה היא לא שבירה של התהליך הקבוע – היא בעצם תימצות שלו, כי היא מבוססת על ניסיון קודם. היא יכולה לקצר את הדרך, אבל לא בהכרח רעיונות שונים.
רוצים לחדש? תביאו את מי שלא רלוונטי!