לפעמים החדשנות הכי גדולה מתחילה במשפט הכי קטן:
״אולי אנחנו הבעיה״.
בסדנת הרעיונאות שקיימנו אתמול עם משתתפים מכלל המחלקות הפנימיות של שיבא, חזרנו לסיפור של איגנץ זמלווייס, שמסביר למה קשה למומחים לשנות את דעתם ולקבל חידושים. זמלווייס היה רופא נשים הונגרי, שגילה באמצע המאה ה-19 שאם רופאים שוטפים ידיים אחרי נתיחת גופות ולפני בדיקת יולדות – שיעור התמותה מקדחת הלידה צונח באופן דרמטי.
הנתונים היו ברורים. הוא השווה בין שתי מחלקות יולדות סמוכות בבית החולים הכללי בוינה. בזו שנוהלה על ידי מיילדות, שיעור התמותה עמד על 4%. במחלקה שנוהלה על ידי רופאים וסטודנטים שיעור התמותה היה מבהיל – 10%-20%.
הוא חקר וגילה שהסיבה להבדל לא היתה "האוויר", הצפיפות או עצם החשש מהמחלקה המסוכנת, כפי שהעריכו המומחים דאז. הפער נבע מכך שהרופאים ביצעו גם ניתוחים בגופות, ועברו לטפל בנשים ההרות ללא שטיפת ידיים.
גם הפתרון שהציע זמלווייס היה פשוט – חיטוי באמצעות תמיסת סיד כלורית. כשהפתרון יושם בבית החולים הוא הוביל לירידת שיעור התמותה לפחות מ- 2%. המחיר לאימוץ הפתרון בכלל בתי החולים היה כמעט אפסי.
ובכל זאת, הממסד הרפואי דחה אותו.
לא כי הרופאים היו טיפשים. להפך – הם היו מומחים. לפעמים דווקא מומחיות גדולה מקשה עלינו לשמוע רעיון שמערער את מה שאנחנו כבר יודעים, את המעמד שלנו, ובעיקר את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. אולי אנחנו גרמנו במו ידינו למקרי המוות?
חדשנות בבית חולים היא לא רק פיתוח טכנולוגיה, אפליקציה או מכשיר רפואי חדש.
לפעמים היא מתחילה ביכולת של אדם מקצועי מאוד לשאול:
מה אני עושה היום מצוין – שאולי בכל זאת צריך להשתנות?
זו שאלה לא נעימה.
אבל כנראה שאין חדשנות אמיתית בלי רגע קצר של אי נוחות.
תודה לצוות שהסכים לא רק להעלות רעיונות, אלא גם לבדוק באומץ איזה הרגלים כבר לא משרתים את המטופלים, את המשפחות ואת הצוות עצמו.
בסוף, ידיים שוטפים עם סבון. קיבעונות – קצת יותר קשה.
