יום שלם של טיול במנאלי – שוק, ארמון המלך העתיק, בית בן 150 שנים, מעיין של מים חמים, מקדשים ובעיקר כניסה למקומות שבדרך כלל אי אפשר להכנס אליהם.
איך הצלחנו? היה לנו את אבינאש, שמעביר טרקים בכל הודו, אבל הוא במקרה מקומי… כשהוא דופק על דלת של בית פרטי, פותחים לו וגם מארחים אותנו כאילו אנחנו משפחה.
היום הזה היה שילוב בין להיות תייר, חוצן, לבין להיות לרגע מקומי, הימצ׳אלי. לשמחתנו זרמנו עם שני הכיוונים המנוגדים, ואבינאש זרם איתנו. אנחנו שאלנו על מקום שראינו ולא היה במסלול שלו, והוא מיד נענה לאתגר, ודפק על כל דלת שצריך כדי שנקבל את התשובה.
אבינאש התלהב במיוחד ממקומות שלא היה בהם אף פעם ב- 25 השנים שהוא מלווה תיירים כמונו. כמו בילבי, כנראה שגם הוא מאמין במשפט ״לא ניסיתי את זה בעבר, אז אין שום סיבה שלא אצליח״.
ארבע פעמים קיבלנו ״כן״. פעם אית קיבלנו ״לא״. סטטיסטיקה לא רעה…
ואם כבר אנחנו בקטע של ניצול של ידע, קשרים ואומץ שכבר יש לכם, הנה עוד משהו שלמדנו היום על מיצוי של משאבים בהודו.
ממש לפני סוף היום נתנו לאבינאש עוד שני אתגרים, והדרך שבה פתרנו כל אחד מהם היצה שונה מאד.
המסגרת של המשקפיים שלי נשברה במהלך ההליכה ביער. אני התלבטתי אם לבקש ממנו לחפש חנות של אופטיקאי (נשמע לי טבעי אחרי שכבר מצאתי ספר מקומי), או לחפש סופרמרקט שמוכר משקפיים עם מספר אחיד.
״תן לי אותם לרגע״, הוא אמר כשעצרנו באחת התחנות, קנה בחנות הצמודה דבק שלוש שניות ב-5 רופי, ובזאת פתר את הבעיה לפחות עד שנגיע לארץ.
ג׳וגאד בהודו הוא היכולת למצואפתרון יצירתי, מהיר וזול לבעיה, באמצעות משאבים שכבר נמצאים בסביבה. אילתור, שיפצור אבל במובן החיובי. זה בדיוק מה שהוא עשה!
חמש דקות מאוחר יותר, רצינו לקנות עוגיות שנוכל לכרסם ביחד עם הצ׳אי מסאלה. עצרנו ליד המכולת הקרובה, נכנסנו ארבעה אנשים וכעבור 10 דקות של התלבטות, יצאנו עם שקית עוגיות שעלו 20 רופי. בזבוז? פינוק? לוקסוס של תיירים? הכל נכון.
מנאלי תישאר בשבילנו שילוב של ג׳וגאד ועוגיות
