אם ילד בורח מהבית – זו בעיה או פתרון?
ישבתי השבוע בבית קפה עם חברה טובה ודיברנו על הדמיון בין האופן שבו יסודות כימיים מתחברים ביניהם לבין מודלים שונים של עבודת צוות אצל בני אדם. זה היה מעניין ומפתיע (פירוט בקרוב…), אבל היה משהו יותר מפתיע. הפעם היה תורה של החברה לטפל בחשבון, אבל במקום להוציא את הנייד או כרטיס אשראי – היא שלפה כמה שטרות. נכון, מזומן…
אני לא זוכר מתי שילמתי במזומן לאחרונה בבית קפה, כך ששאלתי אותה באיזו שנה אנחנו. ההסבר שלה היה פשוט: כבר כמה ימים אני לא מוצאת את הארנק עם האשראי בבית, אז לקחתי אתי 300 ₪ במזומן שהיו לי, ואמרתי לעצמי שאני צריכה להסתדר איתם עד שאמצא את הארנק. גם פתרון נקודתי וגם יוצר מוטיבציה למצוא את הארנק לפני שהסכום נגמר.
אותי זה קרע מצחוק, כי נזכרתי באותו סיפור מהילדות, שבו אחד האחים שלי החליט לברוח מהבית. לטובת ההרפתקה הוא לקח איתו 300 לירות שהיו לו בקופת החסכון וכמובן הודיע לאמא שלנו שהוא בורח (לברוח זה חשוב, אבל להודיע לאמא עוד יותר חשוב). אמא לא נראתה מודאגת במיוחד, אבל שאלה אותו: מה תעשה כשהכסף ייגמר? זה לא יקרה, הוא אמר. כשמשלמים במכולת תמיד מקבלים עודף.
הגיון כלכלי אין בשני הסיפורים האלו. למעשה, גם הגיון מתמטי או פילוסופי אין בהם. את זה ניסח כבר זנון, הפילוסוף היווני שאהב פרדוקסים, בעיקר בפרדוקס הדיכוטומיה: "אדם שרוצה להגיע לנקודת יעד לעולם לא יוכל להגיע למטרתו, כי לפני שיגיע לנקודת היעד הוא חייב להגיע לאמצע הדרך. לפני שיגמע את שאר הדרך הוא חייב להגיע לאמצע הדרך שנותרה לו, וכך הלאה". הגעה לאמצע הדרך היא העודף שמקבלים בכל פעם במכולת, כך שנראה כאילו הכסף לעולם לא ייגמר.
בעולם של פתרון בעיות נפוץ מאד המשפט לפיו זיהוי הבעיה הוא מחצית הדרך לפתרון. לא נראה לי שמישהו אי פעם מדד באמת (או שבכלל ניתן למדוד באמת) שהחישוב הזה מדויק. מה מודדים בכלל? את הזמן עד להגדרת הפתרון? את המשאבים שנדרשים למימוש שלו?
זה לא באמת משנה, אבל אם כבר בחרתם במשפט הזה – עדיף שתשתמשו בגרסה האפקטיבית שלו.
הראשון שמיוחס לו ציטוט דומה הוא הממציא והפילוסוף החברתי האמריקאי צ'רלס קטרינג. הניסוח שלו היה:
A problem thoroughly understood is always fairly simple
לא רק זיהוי הבעיה, אלא הבנה שלה ממש.
ובכל זאת – אני מעדיף את האופציה שלוקחת את זיהוי והבנת הבעיה צעד אחד נוסף קדימה:
כתיבת הבעיה היא מחצית הדרך לפתרון.
באינטרנט יש לא מעט פוסטים פופולריים שמכנים את הכלל הזה "חוק קידלין", ויש שטוענים שהוא קרוי על שם דמות בדיונית של הסופר ג'יימס קלאוול. לא מצאתי אינדיקציות לכך, ועדין אני מעדיף את הניסוח הזה.
הצורך לנסח את הבעיה בכתב מחייב אותנו לבחור את המילים המדויקות, לא לטשטש את המיקוד של הבעיה ולהצביע על המרכיבים שלה, שאם נפתור אותם נוכל לומר שמצאנו פתרונות. תהליך הכתיבה עצמו והתוצר שלו – שניהם יקרבו אותנו אל היעד. עכשיו נשאר רק החצי הקל.
