ששי בצהריים, מי מעז להתקרב לסופרמרקט רק בשביל עגבניות, גמבה וביצים? ובכן, אני.
בקניון שליד הבית שלי יש סופרמרקט גדול ודי נוח, שבו אני עושה לא פעם קניות. הוא לא הכי זול ולא הכי יקר. הוא נוח. מיקום, נקיון, המחירים מוצגים ואפשר להחליט אם לקנות או לא.
הגעתי לשם בציפיה למסע קניות ממוקד ומהיר, אבל התור בכניסה רמז על בעיה.
״תקלת תקשורת״, אמר השומר בכניסה. אי אפשר לשלם באשראי עד שיתוקן. רק מזומן.
ואני בכלל חשבתי שכבר ביטלו את המזומן לפני כמה שנים. מיד נחזור לסופר.
—
חבר סיפר לי אתמול שהיתה לו שיחה ממש מוזרה. חברה סינית פנתה אליו וביקשה להציע לו שיתוף פעולה.
מה היה מוזר? עד סוף השיחה הוא לא הבין מה בדיוק הקשר שלהם לעסק שלו ומה הם מציעים. זה לא היה רק בגלל הבדלי השפה והשימוש בגוגל טרנסלייט במהלך השיחה. גם בתום השיחה הם אמרו שישלחו לו את הכל במייל, וזה לא קרה.
״אבל מה הם רצו? למה הם הגיעו דווקא אליך?״ , שאלתי.
הוא לא שאל אותם.
תקלת תקשורת
—
בקומה מעל הסופר יש דוכן פירות וירקות מפונפן, כזה שבו הירקות נראים תמיד טוב, אבל אין מחירים. מעולם לא קניתי בו. יש בו בדרך כלל מוכרת אחת שתמיד נראית עסוקה מדי, ובאופן עקרוני אני לא סומך על מי שלא מציג מחירים.
היום היה עמוס בדוכן. לפי סלי הקניות שהקונים החזיקו ביד, רובם מאוכזבי-סופר שהחליטו לצמצם נזקים ולחזור הביתה לפחות עם ירקות ופירות לסופ״ש.
אני יכול רק להעריך שחלקם, כמוני, לא קנו שם עד היום.
ראיתי את הפנים המחייכות של המוכרים בדוכן, שמחים על הגידול המבורך במכירות היום. אני לא יודע אם הם שאלו את הקונים ״איך הגעתם אלינו?״. אני מקווה בשבילם שכן, אחרת הם עלולים לגלות בשבוע הבא שהגידול היה רגעי.
איך הגעתם אליי? שאלה פשוטה שמונעת לפעמים תקלות בתקשורת.