רפואה מונעת ציניות

פרופ' גוטהלף העיד על עצמו שגם הוא בבסיסו ציני. גם בקרב הרופאים יש לא מעט שמכירים היטב את השימוש בציניות – וגם בסרקזם (זה לא אותו דבר!) – בחיים בכלל וגם בחיים המקצועיים בבית החולים. לציניות יש לא מעט יתרונות עבור מי שנמצאים בתווך שבין קבלת החלטות שמשמעותן חיי-אדם לבין מערכת שלא תמיד יכולה לתגמל את המטפלים ואת המטופלים באופן שבו היינו רוצים שיקרה. ציניות היא לא בהכרח מנגנון הגנה אלא דרך התמודדות, היא חושפת צביעות, היא אפילו נתפסת לעתים כשנינות.

אבל ציניות מגיעה עם מחירים. עבור אנשי רפואה הם יכולים להיות משמעותיים – החל מייאוש וחוסר אמון, דרך התנהגויות ביקורתיות ומזלזלות ועד נכונות נמוכה לקחת מחויבויות ואפילו הסתגלות פחות טובה לשינויים.

את זה לא אני אומר, אלא המחקרים. הם גם מראים שרופאים צעירים הם יותר ציניים מרופאים ותיקים, ולכן נראה שזו נקודת זמן מצויינת להקדיש מפגש שלם של התכנית ללמידה על הנושא, כמו גם לעיבוד אישי.

פרופ' גוטהלף התחיל בראייה הרחבה של מקורות הציניות (יוון העתיקה, למתעניינים), היכן היא באה לידי ביטוי בחיים האישיים, בפוליטיקה ורק אחרי "הכנת השטח" צללנו לעולם הרפואה, כשהיה כבר בסיס משותף לשיחה.

גוזו שלו ואני המשכנו את תהליך העיבוד האישי המדורג עם הקבוצה – איפה אני נתקל בציניות ואיפה אני מייצר ציניות; עד כמה חשוב לי לשנות את זה ועד כמה אני מאמין שזה אפשרי; מה אני לוקח על עצמי להתחיל או להפסיק לעשות בראייה קדימה.

כשהבנתי שיש הבדל בין אישיות צינית פתולוגית, כזו שנובעת מאמונה שכל המניעים של בני האדם הם אנוכיים, לבין התנהגות צינית במקרים בהם אתה מזהה פער בין מה שמוצג כמניע אלטרואיסטי לבין המניע האנוכי האמיתי – הבנתי שגם אני באופן אישי- הרווחתי מהמפגש, מבלי להיות רופא מצטיין