You are currently viewing קבלת החלטות זה משחק ילדים

קבלת החלטות זה משחק ילדים

השבוע נתקלתי בשני סיפורים מאלפים על הקושי בקבלת החלטות – אחד מהם היה במפגש עם ילדים בכיתה ג והשני בפאנל שכלל מספר מנהלים בכירים מאד בקהילת המודיעין האמריקאית (אני מדבר על אנשים שחלקם עמדו בראש ה- CIA וה- NSA). נחשו למי מהם היה קל יותר להבין את המשמעות של סדרי עדיפויות וקבלת החלטות.

לפני שנענה על השאלה הזו, הרשו לי לספר על שני המפגשים הכל כך שונים האלו.

המפגש הראשון היה עם ילדי כיתה ג' באחד ממרכזי המצטיינים שבהם אני מעביר בשנה וחצי האחרונות סדנאות בנושא כישורי חשיבה מודיעיניים לילדים. אלו לא סתם ילדים חכמים – הם גם סקרנים ורוצים לבחור בעצמם מה ואיך ללמוד; כשהם מעלים שאלה מעניינת בקבוצה – אני תמיד מעדיף שנחקור אותה ביחד, כי זה מבטיח תוצאות מרתקות.

לא תכננתי לדבר בכלל על קבלת החלטות, אבל אחת הילדות שאלה על הנושא, והחלטתי לתת להם משימה מאתגרת: שלפתי ערימה של 10 מנקי מקטרות בצבעים שונים וביקשתי מכל אחד מהם לבחור צבע אחד בלבד ולהכין לעצמו צמיד ליד.

"אבל הם כולם יפים! אפשר לבחור כמה צבעים?"

עניתי שלא, ושכל אחד מהם צריך לבחור רק צבע אחד מהערימה. אחת היכולות שנדרשות מאנשי מודיעין היא לייצר סדרי עדיפויות, לא?

באותו רגע התגלתה הדילמה האמיתית: כשאתם צריכים לבחור צבע אחד, אתם בעצם מוותרים על תשעה צבעים אחרים! וזה ממש לא קל כשכל הצבעים יפים.

מיד נחזור אל הילדים ואיך הם התמודדו עם הדילמה.

הדילמה של סדרי עדיפויות והצורך להחליט ולבחור בין אלטרנטיבות כשהמשאבים מוגבלים מאפיינת הרבה מאד מקצועות בעולם, ובוודאי כאלו שבהם ישנה אי-ודאות גדולה ומחיר הטעות הוא גבוה מאד. כזה הוא בדיוק התחום המודיעיני, ואנחנו מצפים ממנהלים של ארגוני מודיעין גדולים לדעת לייצר סדרי עדיפויות ברורים, ולפעמים גם להחליט במה להפסיק להשקיע (או במילים אחרות: איזה מנקה מקטרות לעולם לא יהיה שלנו…).

זה גם מה שציפיתי לשמוע כשצפיתי השבוע בפאנל מקוון בנושא עתיד המודיעין, שבו השתתפו כמה מהמנהלים הבכירים ביותר של המודיעין האמריקאי בשנים האחרונות: הגנרל מייקל היידן, שעמד בראש ה- CIA, ה- NSA והיה סגן ראש ה- DNI; מייקל מורל, שהיה המנהל בפועל של ה- CIA; ג'ון ברנן שהיה ראש ה- CIA והיועץ לבטחון לאומי; סוזן גורדון, שהיתה סגנית ראש ה- DNI והקימה את מרכז החדשנות IN-Q-TEL כשהיתה ב- CIA; ועוד.

כשמנחה הפאנל שאל אותם כיצד נדרש להתמודד עם כל האתגרים החדשים שעומדים בפני המודיעין בשנים האחרונות, איך לתעדף את המשאבים הקיימים ובעיקר על חשבון מה – היה מעניין מאד לשמוע את התשובות.

משתתפי הפאנל הסכימו שניתן לצמצם את המשאבים שעומדים היום לרשות הארגונים מבלי לפגוע במשימות קיימות, על ידי הגברת השילוביות בין הארגונים; הם אפילו אמרו שזה צעד שאפשר ונכון לעשות היום. אבל הם גם ציינו שכאשר הם עצמם היו בתפקידם הם התקשו לעשות זאת, והעדיפו לבקש משאבים נוספים ולהשקיע במיצוי המידע הקיים במקום להיאבק על הצורך בקיצוץ וליישם אותו בפועל.

הם פשוט לא רצו לוותר על מנקי מקטרות בצבעים שונים. למי שמתעניין ביתר הנושאים שעלו בפאנל, ניתן לקרוא כאן סיכום שלו שפרסמתי לאחרונה.

על זה נאמר שקביעת סדרי עדיפויות אמיתיים היא Easier said than done.

בחזרה לילדים במרכז המצטיינים: לא רק שלא ויתרתי להם על הצורך לבחור רק צבע אחד – כשהם הבינו שאני רציני הם ידעו בדיוק מה הצבע שהכי חשוב להם והמשיכו הלאה.

זה איפשר לנו להבין, למשל, שמספר האפשרויות לבחור צבע אחד מתוך עשרה זהה למספר האפשרויות לבחור תשעה צבעים מתוך עשרה (כאשר הסדר אינו חשוב). ככה זה כשיש סדרי עדיפויות ברורים – נשאר לכם זמן רב יותר ללמוד ולהתפתח.

כן, אני יודע שמחיר הטעות בשני המקרים לא דומה. אבל אני גם יודע שמי שנמנע בקביעת סדרי עדיפויות וקבלת החלטות בזמן שהוא מנהל ארגון גדול מאבד חלק מהזכות להמליץ למחליפיו לעשות זאת.

עד כאן להפעם.