סיפורים מהקילימנגרו – 1
לטפס על הקילימנג׳רו, או על הרים בכלל, מעולם לא היה החלום שלי. אם הם שם – שיישארו שם.
אני גם רגיש לקור. קפוא שם.
וזה גם קשה פיזית. מאד!
לבינת היה חלום (כלומר עוד אחד) לכבוש את ההר. היא כבר כמה שנים מובילה איזה פרויקט בטנזניה וזה נראה לה כמו המשך טבעי. סגרה קבוצת חברות, כרטיסים, מסלול ואז – מלחמה עם איראן. החלום הוקפא.
יום אחרי המלחמה היא עדכנה: אני טסה לבד להגשים את החלום.
ניסיתי לטעון שמסוכן, שאולי כדאי לחפש קבוצה חדשה שמחפשת עוד חברים… לך תתווכח עם חלום.
בהצלה של הרגע האחרון הצעתי: אני בא איתך, רק תני לי שלושה חודשים להתאמן, שמעתי שזה קצת קשה…
זה הזמן להתנצל בפני השכנים בבניין על העליות והירידות במדרגות.
זה הזמן להודות שהמוטיבציה שלי ללכת 10 ק״מ בתור אימון היתה בעיקר כי את החמישה הראשונים עשיתי במסלול ישר, כך שלא היתה לי ברירה אלא לחזור ברגל בחזרה.
בקיצור – בניתי תכנית.
חלום ותכנית יצאו לשישה ימי טיפוס.
קשוח, ארוך, מתיש, מרגש עד דמעות (שלי).
לא אפרט כאן את המסלול עצמו ואת כל מה שלמדתי ממנו עליי, על בינת ועל ההר – אטפטף בהדרגה בהמשך. אבל משהו אחד יכול להסביר איך שני אנשים עם מוטיבציות כל כך שונות מגשימים את מה שרצו להשיג.
בבוקר של היום השישי, אחרי שבע שעות קשות בקור של חמש שכבות, מעט מאד שעות שינה וחמצן דליל, הגענו לפסגת ההר. למעשה, הגענו ל- Stella Point שהיא הראשונה מבין שלוש הפסגות של ההר קיבו, בגובה 5756 מטרים.
התכנית הושלמה, הגעתי לפסגה.
גברת חלום רצתה להמשיך עד הפסגה השלישית, Uhuru, בגובה 5895 מטרים.
אתה בא? היא שואלת
לא, לכי את, זה היה החלום שלך, זוכרת? אני כאן כדי שתוכלי להגשים אותו ועל הדרך אני הכי גאה שהשלמתי את התכנית שלי. עוד כמה מטרים לא ישנו עבורי כלום, אבל עבורך הם הסיבה האמיתית לכל זה.
והיא המשיכה.
אני השלמתי תכנית, היא הגשימה חלום, בדיוק כמו שרצינו