על כלבים דמיוניים ובשבח האיטיות

על כלבים דמיוניים ובשבח האיטיות

השבוע גילינו שלכלבה שלנו נקרעה הרצועה. אני לא מדבר על הרצועה שמשמשת אותנו להוציא אותה לטיולים, אלא לרצועה בברך. תודה לכל הדואגים, אבל מדובר בקרע קטן ולכן היא לא תצטרך ניתוח, אבל הטיפול שרשמה לה הווטרינרית כולל כדורים (לכאבים ולדלקת) ובעיקר מנוחה. "כדאי לעשות טיולים קצרים ורגועים יותר בשלושת השבועות הקרובים, בלי הרבה השתוללויות", כך היא המליצה / הנחתה אותנו וכך גם עשינו.

התלבטתי מאד איך לעדכן את קוקונאט על הגזירות החדשות – אין יותר טיולי לילה של שעה שלמה, צמצום דרמטי של מפגשים מלאי אנרגיה בגינת הכלבים, הימנעות ממעבר בשביל שבו יש כלב דמיוני שגורם לה לנבוח ולקפוץ לגובה.

אבל בעוד שאני מתלבט ומהסס, מסתבר שקוקונאט כבר הבינה לבד את המסר. כבר בטיול הראשון מיד אחרי הביקור אצל הווטרינרית אפשר היה לראות שהיא בחרה בעצמה גישה חדשה לתקופה הקרובה: היא הובילה אותי במסלול הקצר ביותר סביב מצד אחד של הבניין אל הצד השני ואז סימנה בבירור שאין לה כוונה להמשיך הלאה; מעבר לכך, את הדרך הקצרה הזו היא עשתה בקצב האיטי ביותר שלה אי-פעם. זה היה שינוי משמעותי ממה שאני רגיל לראות אצלה, כולל בבוקר שלפני הבדיקה, כשכבר היה ברור שמשהו מציק לה.

אנחנו היום כבר כמה ימים אחרי תחילת אסטרטגיית ההאטה, ונראה שהעניינים חוזרים לאט למסלולם. היא לא מראה סימני כאב, אבל גם נראה שהתרגלה לקצב טיולים איטי יותר, וטוב לה עם זה. היא בדרך להחלמה מהירה, אבל לא בטוח שבתום התקופה היא תמשיך לנבוח על הכלב הדמיוני כשנעבור באותו שביל ספציפי.

קל יחסית לראות את הדמיון בין התהליך הזה שעובר על קוקונאט לבין מה שמתארים אנשים רבים במהלך עשרת החודשים האחרונים – אירוע חיצוני משמעותי שגרם להם להוריד קצב מבלי שבחרו בכך, ורבים מהם כבר מבינים שגם אחרי שתגיע רגיעה – היא תהיה רגיעה אחרת. לא בטוח שהם ירצו לחזור לקצב הקודם. לא בטוח שהם צריכים.

לי זה הזכיר משהו נוסף – לפני מספר שנים היתה לי האפשרות המשמחת להפחתה יזומה של קצב החיים בגלל סיבות טובות, ואחד הספרים הראשונים שקראתי אז היה "בשבח האיטיות" של קרל אונורה.

בשבח האיטיות – קרל אונורה

הספר קורא תיגר על תרבות המהירות ששולטת בעולם המערבי בכל תחום – בחיינו המקצועיים, בחיים האישיים, התרבותיים, בחינוך, באהבה ועוד. הוא מחבר קו רציף בין המרדף המהיר אחרי יעילות במקום העבודה, הצורך להספיק לצבור חוויות, הרצון התמידי להחליף ולשדרג תפקידים ומשרות ועד העלייה בקצב מעברי דירה ואפילו בקצב הגירושין. התרגלנו לכך שאין זמן, ומה שלא עובד מהר – עדיף להחליף בהקדם.

אונורה טוען שהתהליך המואץ הזה לא רק פוגם באיכות החיים של כולנו אלא גם דוחף אותנו לנקודת שבירה, ולכן הוא מאמין שהאטת הקצב בכל התחומים תביא להגברת הסיפוק והיצירתיות ולשיפור הבריאות.

אוקיי, בספר יש גם קטעים לא קלים עבור אנשים כמוני, שכמו רובכם חונכו על הצורך להגביר כל הזמן את הקצב רק כדי להישאר במירוץ. אני גם לא יכול לומר שהטמעתי את כל ההמלצות הללו כשחזרתי מאותה הפוגה לתפקיד הבא…

אבל המסר של הספר נשאר אתי, ולכן גם נזכרתי בו השבוע כשראיתי את התגובה הטבעית של קוקונאט לקרע ברצועה, שנוצר כתוצאה מקצב החיים המהיר שלה. לכולנו לא יזיק לפעמים לעשות טיול קצר יותר, מסביב לבניין ובחזרה הביתה, ובלי להתעקש לנבוח על כלבים דמיוניים, שקיימים רק בראש שלנו.

עד כאן להפעם.

ד"ש מקוקונאט

כתיבת תגובה