חידות הן תלויות הקשר, ולפעמים יש בזה יתרון.
באחד הקורסים שאני מעביר במרכזי מחוננים יש חידה שאני קורא לה – רסיסי מידע. תמונה של דמות כלשהי מוסתרת מאחורי מפת פיקסלים לבנים, ועם כל לחיצה על הקליקר נעלמים חלק מהם והתמונה נחשפת יותר.
הקאץ׳ הוא שלכל ילד יש רק ניחוש בודד לאורך כל החידה!
המסר הוא שמידע מגיע תמיד ברסיסים, ואנחנו צריכים להבין מתי נקודת האיזון בין ״מספיק רסיסי מידע״ לבין הסיכון בזיהוי שגוי.
גם בימים רגילים מדובר במבחן סבלנות לילדים סקרנים (ובמבחן חברתי לילדים תחרותיים…).
רגע אחרי מלחמה נוספת, טילים בליסטיים ושהיה ארוכה במרחבים מוגנים – החידה קיבלה טוויסט.
הילדים יודעים מהם רסיסים – זה מה שנופל בזמן מתקפת טילים!
הם גם יודעים למה אסור לנחש מוקדם מדי – זה כמו לשגר מיירט לפני שיודעים לאן הוא יגיע: אולי הוא יפספס, אולי זה בזבוז כי הוא ינחת בים. מגבלת הניחושים מקבילה בעיניהם לכלכלת חימושים.
אז עברנו לשחק ״כלכלת ניחושים״; כל אחד מהם היה צריך להחליט בעצמו מתי ״לשגר מיירט״, כלומר לנחש מי הדמות המוסתרת. ניהול סיכונים – גרסת הילדים.
יש את אלו שרוצים לנחש אחרי קליק אחד, כי הם בטוחים שמדובר בדני קושמרו.
יש את הילד שאומר בלחש, לעצמו, שהוא בכל מקרה יחכה לתמונה המלאה.
ויש את אלו שלא מכירים את הדמות גם אחרי שכל המידע כבר גלוי.
גם בעולם המודיעין, שהוא הבסיס לקורס, זה לפעמים המצב. כל רסיסי המידע לפנינו, גלויים, ואנחנו לא מבינים מה אנחנו רואים
