השבוע נזכרתי בכתבה המרתקת שפורסמה לפני כחודש בבלומברג, לפיה גם אחרי השקעות של למעלה מ- 100 מיליארד דולר – תעשיית הרכבים האוטונומיים רחוקה מאד ממימוש ההבטחה שרבים תלו בה. ההפסדים שצוברות חברות הרכב (וחברות הטכנולוגיה שהפכו גם הן לחברות רכב…) עצומים. במקביל, יש קושי אמיתי של התוכנה להשתלב בתנועה חוצה תוך פניה שמאלה, להבין שהיונים על הכביש לא יישארו שם כשהמכונית תתקרב או לבצע K-Turn.
נזכרתי בכתבה כשנתקלתי בילד אחד, חכם במיוחד, שהתקשה גם הוא לבצע K-Turn מנטלי כשעשה טעות והתבייש להודות בה. הבנתי שגם לנו, בני האדם, לוקח הרבה זמן לפתח את האלגוריתמיקה שמאפשרת לנו להיות אוטונומיים. הנה הצצה לדמיון בין רכבים לאנשים ומה זה בכלל K-Turn.
רכבת אוטונומית כן, רכב אוטונומי עדין לא
לפני חודשיים עברתי עם שותפה בשדה התעופה O'Hare בשיקגו, שנחשב לשדה התעופה הרביעי בעולם מבחינת כמות הנוסעים שעוברים דרכו. לרגע אחד חשבתי עד כמה מוזר להיות אחד מתוך המוני הנקודות שמסתובבות במרחב העצום של האולמות, השרוולים והכבישים שמרכיבים את 31 הקילומטרים הרבועים של שדה התעופה, יותר מכפר סבא ורעננה ביחד!
רצינו להגיע למתחם הרכבים השכורים שנמצא בתוך שדה התעופה. אם למישהו היו מחשבות שאפשר להגיע אליו ברגל – תחשבו שוב. הוא נמצא בטרמינל המרוחק ביותר, ועל מנת להגיע אליו תפסנו את הרכבת האוטונומית שמשרתת את השדה. אוטונומית. אין נהג, תרקדו!
רכבת שנוסעת על מסלול קבוע, כמו גם שאטלים שמסתובבים במסלול קבוע בתוך קמפוסים שונים כבר ניתן למצוא בלא מעט מקומות בעולם. יש להם יתרונות גדולים בהורדת עלויות התחבורה, עבודה רציפה וכנראה גם צמצום מספר התאונות, לפחות אלו שנובעות מטעויות אנוש.
אז למה אין עדין כלי רכב אוטונומיים שהמסלול שלהם לא קבוע? אני מתכוון לאלו שבני אדם דמיינו כבר לפני 120 שנה, ושחברות הרכב מבטיחות לנו כבר עשור שהן בהישג יד?
אני ממש ממליץ לכם לקרוא את הכתבה של מקס צ'אפקין, שמנסה לענות בפירוט בדיוק על השאלה הזו. אני יכול לתמצת לכם את זה במשפט "זה פשוט הרבה יותר מורכב ממה שחשבנו בהתחלה", אבל זה יעשה קצת עוול לכתבה ולכותב.
אסתפק בלתת שלוש דוגמאות להמחשת הקושי שאותו מתארים כמה מהמומחים שצ'אפקין ראיין, ביניהם גם אנתוני לבנדובסקי, מחלוצי הרכב האוטונומי שמוכר גם בזכות הרקורד המפוקפק שלו: לאחר שהיה בכיר בחטיבת המכוניות האוטונומיות של גוגל הוא עזב את החברה כשבמחשבו אלפי מסמכים סודיים ועבר לנהל את פרויקט הרכב ללא נהג של אובר. בשנה שעברה זכה לחנינה מהנשיא טראמפ, רגע לפני שזה עזב את הבית הלבן.
בדוגמא הראשונה לקושי מוזכרת התקרית המוזרה שתועדה על ידי CBS, במסגרתה רכבים רבים מאד של Waymo, חברת הבת של גוגל שעוסקת ברכב אוטונומי, נכנסו לאותו רחוב ללא מוצא בסן פרנסיסקו, ביצעו פניית K ויצאו מהרחוב. מה זו פניית K? זו הדרך הכי קלה לסובב רכב לכיוון שממנו הוא בא כשהכביש צר, ואין מקום מספיק לפניית פרסה U-Turn.
גוגל לא הסבירו אם מדובר בטעות תוכנה או בדרך לאמן אותה על חשבון מנוחת השכנים, אבל אף אחת מהסיבות לא ממש מספקת. לי זה אפילו הזכיר את הסצנה המשעשעת של פניית K בסרט "אוסטין פאוארס".
הדוגמא השניה למורכבות היא הקושי של תוכנת הרכב האוטונומי לבצע פניה שמאלה ולהשתלב בתנועה. מסתבר שהאתגר הזה קשה בהרבה מהשתלבות ימינה.
הדוגמא השלישית היא ההבדל בין היכולת של נהג אנושי להבין סיטואציה בכביש לבין זו של נהג תוכנתי. אם נהג אנושי יראה יונים על הכביש, הוא יידע שהוא יכול להמשיך בנסיעה כרגיל והן כבר יפנו את הדרך. עבור רכב אוטונומי המחשבה הזו לא מגיעה באופן טבעי ויתכן שהוא יעדיף לבלום. אה, כן, גם בני אדם עלולים לטעות במפגש בכביש עם יונים, כפי שקרה לג'ורג' קוסטנזה.
אותה מורכבות קיימת גם אצל בני אדם
לא רק לרכב האוטונומי קשה לבצע פניות, גם לבני אדם. קשה לנו עם כל שינוי, כי אנחנו אוהבים הרגלים, אבל במיוחד קשה לנו עם חזרה לאחור כשאנחנו מבינים שטעינו בכיוון, במיוחד אם הדרך צרה.
הצגתי השבוע חידה מתחכמת במסגרת סדנה בכיתת מחוננים. החידה כללה כמה נתונים מסיחים, וידעתי שהנטיה הטבעית של חלקם לפתור ראשונים את החידה ולשתף בפני כולם את העובדה הזו יוביל לכך שהם יטעו בנסיון הראשון.
הפותר הראשון ניגש לכיווני. תוך כדי הליכה ממקום הישיבה שלו אל הלוח אפשר היה לזהות על תווי הפנים שלו שהוא מבין שהוא טעה, אבל מיד לאחר מכן המוח החריף הצליח להתגבר על המסיח הראשון והוא המשיך בבטחה. הוא התחיל להסביר את הפתרון שמצא, ותוך כדי דיבור הבין שנפל במסיח השני. הפעם הוא לא ידע להתגבר עליו, אבל איך אפשר לצאת מזה עכשיו?
הבחירה שלו היתה להמשיך להסביר את הפתרון השגוי. הוא ידע שהוא שגוי. גם שאר התלמידים בכיתה זיהו בהדרגה שהפתרון שגוי. והוא ידע שהם יודעים.
אבל הוא המשיך.
עזרתי לו לחזור למקום עם חיוך על הפנים וגם תלמידה נוספת שניסתה אחריו לא הצליחה לפתור את החידה. והמשיכה.
ההסבר שלהם למה בחרו להמשיך היה דומה: זה די מביך להודות ככה מול כולם שטעיתי.
אבל אני עצרתי לרגע את השיעור הרגיל וניצלנו את ההזדמנות לשיחה כיתתית מרתקת על השאלות "למה זה קורה לנו" ו"איך אני יוצא מסיטואציה שבה אני כבר מזהה שאני טועה, בלי שיהיה לכך מחיר גבוה בעיניי?"
למה זה קורה לנו שאנחנו לא יודעים לעצור ולהסתובב? למה קשה להודות בטעות במהלך חידה או במהלך ויכוח? לא רק כי זה מביך, אלא גם כי אני לא רוצה לצאת טיפש. אני הרי חכם, אז מה הם יגידו, ובעיקר מה אני אגיד?
יותר מכך, למה בכלל להודות בטעות אם אפשר להמציא הסבר אלטרנטיבי בקלות? "סתם צחקתי אתכם", "רציתי לבחון אתכם" ואפילו "זו בכלל לא חידה מעניינת אז לא אכפת לי מה התשובה".
בפועל – ברור שאכפת להם. אכפת לכולנו, אבל אנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות במצב כזה.
אז הנה שלוש דרכים שהילדים החכמים גיבשו ויכולים לעזור לכולנו לצאת ממצב כזה בלי מבוכה.
אם אתם מצליחים – עדיף לבחור בדרך המלך – להגיד כמה שיותר מהר "נראה לי שטעיתי", בלי לעשות מזה סיפור ובעיקר בלי להתחפר בתוך הטעות. קצת לא נעים, אבל זו השיטה הכי בריאה. זוהי המקבילה של פניית פרסה.
אם לא – נסו לייצר רווח קצר שינתק בין חוויית הטעות לבין חוויית ההודאה בה: "תן לי רגע לחשוב" או "אני צריך דקה כדי לבדוק". אתם לא באמת צריכים את הדקה בשביל החישוב הלוגי (כי אותו כבר עשיתם), אלא כדי ליצור את הניתוק הרגשי של המבוכה, ומשם הדרך לאמירה "אה, טעיתי" הרבה יותר קלה. זוהי המקבילה המנטלית לפניית K כשהדרך צרה: לחזור אחורה בשני שלבים.
ולמי שמחפש עוד אפשרות – הומור עצמי הוא אחת האפשרויות המוצלחות בעיניי. הוא מאפשר להכיל את הטעות מבלי לצבור את המבוכה כמשקע לאורך זמן. "נו, שוב יצאתי פזיז" היתה ההצעה של אחד מהם. אתם יכולים לחשוב על אפשרויות אחרות. רק תזכרו: הומור עצמי הוא לא הומור על חשבון הצד השני, שאיתו התווכחתם.
יש לכם הצעות נוספות איך לעשות סיבוב בדרך זרה? אני אשמח לשמוע, וגם הילדים בכיתת המחוננים.
עד כאן להפעם.