גיליתי את גבול היכולת של הבינה המלאכותית!
משפחה יקרה – דלגו ישר לתמונות. מי שגם בעניין של התפלספות – תמשיכו לשאר הטקסט.
יום הולדת שמונים לאמא שלי. בחלוקת המשימות בין הילדים שלה אני מתנדב בלי לחשוב פעמיים להכין סרטון, שיחבר באמצעות אנימציה מבוססת בינה מלאכותית בין תמונות שונות שנצברו במהלך השנים. רק לפני כמה חודשים ראיתי את עזי לוי יוצר סרטון בסגנון דומה וזה נראה לי מיוחד, מרגש ופשוט.
למצוא את הכלים הנכונים היה קל: ג'מיני עזר בניסוח הפרומפטים שיבהירו אילו מעברים אני רוצה; קלינג עשה את רוב ה- Heavy lifting של שזירת התמונות לסרטונים; קאנבה לתפירה הסופית והוספת המוזיקה. למעט כמה גליצ'ים משעשעים – זה עבד כמו מכונה.
מה שלא הבנתי מראש הוא את החלק האישי בכל התהליך. בכל סרטון שיצרתי ראיתי רק את הפגמים: איך תווי הפנים של האנשים שאני מכיר משתנים בשלב הביניים בין התמונה הראשונה לאחרונה; איך התנועה החדשה של התמונות לא דומה לתנועה שלהם במציאות; איך פריטי הרקע שהתווספו אולי עונים על ההגדרה "כמו בשנות השמונים", אבל אני יודע שהם לא היו בבית הספציפי שלנו.
עבורי, במבחן הספציפי הזה הבינה המלאכותית עדין לא שם.
ליצור סרטון יצירתי, שבו כל אנימציה חדשה היא טובה זה משהו אחד. ליצור סרטונים של אנשים שאתה מכיר כל חלק בפנים שלהם זה משהו אחר. ליצור סרטון ליום הולדת שמונים לאמא זה בור שאין לו תחתית (ביטוי שהיא אוהבת להשתמש בו).
אולי בגלל זה אפילו בנסיעה למסיבה עדין מצאתי גליצ'ים וניסיתי לתקן עוד משהו קטן.
היא כמובן לא זיהתה אף גליץ'. לא בטוח שהיא הצליחה לראות את כל הסרטון, כי בדיוק נכנס לה גרגר חול לעין. מה אכפת לה מהגבולות של הבינה המלאכותית? היא היתה מוצפת מכל האירוע.
אני נשארתי עם השאלה האם הילדון שבתמונה השניה הוא צחי, האח הגדול, או אני. מה אתם אומרים? בין הפותרים נכונה יוגרל גרגר חול.
