נקלעתי בטעות לטיול במדבר. לא בדיוק טיול, מסע. אפילו לא בדיוק מסע – טרק קשוח של ארבעה ימים, סובב מכתש רמון, עם תיקים על הגב.
איך נקלעים למצב כזה? אומרים "כן" לפני שמקשיבים עד הסוף.
איך מצליחים לעבור את זה בשלום, ואפילו בהנאה?
אנחנו לקראת פסח, אז יכולתי לבדוק לעומק את הדוגמא של בני ישראל במדבר, אבל אם להתבסס על הנסיון שלי – צריך מנטורים מצוינים.
ה"טעות" התחילה לפני מספר שבועות, כשפגשתי את ירון באיזה כנס. ממש כמו בפעם הראשונה שפגשתי אותו, לפני שנה בדיוק, הוא הציע לי להצטרף למסע שהוא מארגן עם כמה חברים. בפעם הקודמת זה היה להתנדבות באוקראינה, אז מיד אמרתי "אני מצטרף". ואז הוא המשיך את המשפט וסיפר שמדובר בטרק של כמה ימים במכתש רמון, עם חברים שאוהבים אתגרים כאלו בדיוק.
המממ.. איך יוצאים מזה עכשיו? לא יוצאים. הזדמנות לעשות משהו שעדין לא עשיתי.
היות שמדובר בחבורת אנשים רציניים, ההתארגנות כללה את כל השלבים שנועדו להבהיר לי שקל זה לא יהיה: מפגש היכרות, רשימת ציוד איכותי הכרחי (מתוכה כבר היו בבעלותי נעליים ושלוקר בלבד..), חלוקת משימות, מסדר ציוד שני ותכנון משקלים, תכנון לו"ז קפדני ואגרסיבי. למה שלא נעשה בארבעה ימים מסלול שיועד מראש לשישה? הבנתם את העסק.
אין צורך לחפור יותר מדי, אלא אם אתם נמצאים בחניון גוונים, והאדמה מסרבת לקבל יתדות. מדובר במסלול קשוח ומאתגר. ביום הראשון קיבלנו גם רוח סוערת וגשם בלילה. בשאר הימים היה מזג אוויר נפלא, אבל זה לא הפך את ההרים לנמוכים יותר, ולא שכנע את החברים לצאת מחניון הלילה אחרי 05:45. בין עשרים לשלושים ק"מ מדי יום, ובסך הכל מעל מאה ק"מ לאורך הטרק.
למי שמכיר אותי, ממש לא מדובר באיזור הנוחות שלי. אני אמנם מתעורר כל יום באותם שעות אבל מעדיף לכתוב פוסטים כמו זה עם קפה ליד הלפטופ. איך שורדים ככה ארבעה ימים? איך נהנים?
התשובה חוזרת ל"טעות הראשונית". כנראה שידעתי שאפשר לענות בחיוב לירון עוד לפני הפרטים, כי מי שיגיע איתו אלו אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אפשר להיעזר בהם כשחסר לך משהו. אפשר, למשל, לשאול מעיל ומקלות הליכה מאבי, כובע מארז, כוס מדורון, מזרון מירון וחבל לאוהל מבועז.
אבל החלק היותר משמעותי הוא היכולת ללמוד מהם, בלי להרגיש את פערי הידע. כשלא ידעתי איזה ציוד נדרש או לאיזה כיוון ללכת – היה את מי לשאול בלי שיפוטיות. זה גם מוריד לחץ ומאפשר לשאול שאלות בסיסיות (עבורם) וגם מספק חיזוקים לתהליך הלמידה שלי.
אבל מה שהיה החלק המרתק והמרגש ביותר עבורי היה המנטורינג שקיבלתי בטיפוסים על הפסגות הגבוהות. לעלות על הר ארדון אחרי 4 ימים נראה לי ברגע הראשון כמו משימה למתקדמים שאולי אגיע אליה בעוד 40 שנה. אז הם עזרו לי להבין שזה ישים, כאן ועכשיו.
אף אחד לא לקח ממני תיק ואף אחד לא עזר לי להניח את הרגל בנקודה המתאימה, למרות שאני בטוח שזה היה עוזר לי מאד. הם נתנו לי לקבוע את קצב העליה שיתאים לי, עצרו בעצמם כדי שאבין שהעליה קשה לכולם, נתנו לי להחזיר לעצמי את הבטחון בדריכה הבאה על הסלע החלקלק (גם אם זה לקח מספר נסיונות). בתור מי שיצא לו להיות מנטור בלא מעט מקרים, ידעתי שגם אם לא התכוונו לכך – אני זוכה עכשיו למעטפת של מנטורינג בתחום החדש שנכנסתי אליו.
כשהגעתי לפסגה, מקדים את ירון ודורון, נזכרתי בשיר של יהודה אטלס:
כשאבא מפסיד אצלי בדומינו
אני כל כך שמח
עד שבכלל לא אכפת לי
שהוא נותן לי לנצח
מי אמר שאין משותף בין הורות למנטורינג.
חברים – תודה על המסע המשותף. ניפגש בפעם הבאה. ציוד כבר השלמתי.