משמרת לילה על ההר

כשהייתי סטודנט עבדתי במשך שנתיים בתפקיד שכלל בעיקר משמרות לילה. היו הרבה סיבות טובות לכך שהתקופה הזו זכורה לי לטובה – חברים טובים, סביבה רגועה ושקטה, אם כבר יש אירוע חריג זה אומר שהוא מאד משמעותי וגם… מספיק זמן פנוי להשלים את המטלות שקיבלתי באוניברסיטה.

היתה רק נקודה אחת שהיתה מרגיזה במיוחד: אתה לא ישן בלילה, אבל נדרש להמשיך למחרת ליום לימודים. ג'ט-לג שלוש פעמים בשבוע.

יש לא מעט תפקידים שבהם זה אופי המשמרות גם מעבר לשנות האוניברסיטה – אחיות, עובדי ייצור, אנשי בטחון, מובילי סחורה ועוד. לפעמים חלוקת המשמרות מנוהלת כך שלאחר משמרת לילה מקבלים יום חופש. אני לא הייתי צריך את זה – היה לי פתרון משלי: פשוט לדלג על שנת הלילה ולהמשיך ישירות לתוך היום הבא; בסופו אני כבר אלך לישון ואחזור לשעון הביולוגי הרגיל.

בסוף היום הרביעי של הטיפוס על הקילימנג'רו גיליתי שאני משובץ למשמרת לילה.

הטיפוס האחרון אל הפיסגה לא מתקיים בשעות היום, כמו בימים הקודמים, אלא בלילה – מחצות ועד 07:00 בבוקר. המשמעות היא ששעות בודדות מראש אחרי שסיימנו יום טיפוס קשוח והלכנו לישון, הצוות העיר אותנו כדי להתכונן לצאת לדרך. וכן, ברור שהטיפוס האחרון הוא תלול, בתנאי קור ועם דלילות של חמצן באוויר.

איך שומרים על מיקוד בחלק הזה של הטיפוס? טוב, אני הגעתי עם מרשם "בטוח" של הרופאה במרפאת החיסונים:

"אתה נראה לי בחור הגיוני", היא אמרה לי שתי דקות אחרי שנכנסתי לחדר שלה, ובמלי שהכרנו קודם לכן. "הסיכון המרכזי בטיפוס האחרון הוא מחלת גבהים. יש דרך פשוטה להבין אם אתה סובל ממנה וחייב לרדת מיידית למטה, או שאתה יכול להמשיך. אם מישהו סביבך אומר לך שאתה מדבר שטויות – תאמין לו ותרד מההר".

חמוש בעצה הזו, הבנתי מיד שהסימפטום שאני מחפש הוא קוגניטיבי. לאורך כל העליה הרצתי לעצמי בראש כל מיני מבדקים עצמיים: ספרתי קבוצות של 100 צעדים בלי להתבלבל; אחר כך עברתי לספור אותם באמצעות אותיות ה- א"ב, וכמעט לא טעיתי; התחלתי לשחק עם עצמי "ארץ-עיר" והייתי לא רע.

אוקיי, היו כמה מילים בעייתיות בטבלה שבניתי לעצמי בראש: מדינה באות י' – בחרתי ביוון ולא בישראל; חיה באות כ' – בחרתי בכרכום וניסיתי להבין במשך דקה שלמה מה לא מסתדר לי; דומם באות ג' – המילה היחידה שחשבתי עליה היתה גרדום. אבל נתתי לעצמי ציון "עובר" מבחינה קוגניטיבית.

ולא הבנתי שבשלב כלשהי עברתי למצב דמוי זומבי, של הליכה תוך כדי שינה. מסתבר שזו אחת התופעות המוכרות על ההר, אבל אני לא הייתי מודע לה כלל.

אני מעריך שבמשך קצת פחות משעה טיפסתי ככה, כשלידי הולך אחד המדריכים ומוודא שאני עדין במצב שמאפשר לי לטפס. הוא לא היה צריך למשוך או לדחוף אותי. נגיעה ממש קלה שלו במרפק שלי והגוף מגיב אוטומטית וממשיך ללכת.

ב- 06:00 השמש התחילה להציץ, להאיר ולחמם. ואני עברתי ביחד עם השמש ליום הבא. עייפות הלילה נמחקה ברגע, אני התחלתי לרקוד תוך כדי הליכה והגעתי לפסגה בדילוגים, מוכן ליום חדש של פעילות. המוכנות הזו היתה קריטית, כי זמן קצר אחרי שהגענו לפסגה התחילו חמש שעות של ירידה מההר לגובה שבו רמת החמצן כבר מפחיתה משמעותית את הסכנה של מחלת הגבהים.

בחיים אי אפשר באמת לדלג על לילה. העייפות תתפוס אתכם תוך כדי ה"משמרת", מיד אחריה או בסוף היום הבא.

תאפשרו לעצמכם הפסקה, מנוחה, עיבוד וצבירת כח.

זה נכון כל לילה, אבל במיוחד כשאתם בעיצומה של תקופה עמוסה.