סנדלר יכול ללכת יחף

לפני כמה ימים התארחתי בסדנה שהעביר חבר, שהוא במקרה גם חוקר עתידים די מוכר. הבטחתי לא להפריע, להיות זבוב על הקיר ולא להשתתף במשימות שהוא נותן לקבוצה. לא הצלחתי ועל הדרך גם נפלתי באחד הבורות שאני נוהג להזהיר מפניו כשניגשים לפתור בעיה.

הייתי צריך לזהות מראש את התחבולה שלו – הוא חילק את הקבוצה לשלושה צוותים, ונתן לכל צוות לבחור לעצמו שם מייצג (מי אמר "האריות"?). לאחר מכן הוא הציג בפניהם בעיה מורכבת שדורשת חשיבה יצירתית ואין לה תשובה טריוויאלית.

אנשים עם יצר תחרותי ויכולות גבוהות לא צריכים יותר מזה כדי "להבין" שמדובר בתחרות, למרות שזו בכלל לא היתה קיימת. שלושת הצוותים יכלו לייצר תשובות שונות שכולן טובות, וממילא לא הוגדרה תמורה כלשהי לצוות המנצח. כל כך מעט רמזים נדרשים לנו כדי לעבור למצב תחרותי..

זה עבד גם עליי: צירפתי את עצמי לאחד הצוותים ובמשך כמה דקות התחלנו להעלות סדרה של רעיונות אפשריים לפתרון יצירתי שעומד באילוצים של הבעיה. אני יכול לחסוך לכם את המתח – היו רעיונות נחמדים אבל אף צוות לא הציע איזו פריצת דרך.

"רוב בני האדם, כשנתקלים בבעיה או באתגר, ניגשים מיד לנסות לזהות פתרונות". כשהוא אמר את המשפט הזה כבר הבנתי שגם אני נפלתי. חוקר עתידים, הוא המשיך, יפנה קודם לפירוק הבעיה למרכיבים, ישאל שאלות המשך כדי להשלים מידע, יאסוף עוד נתונים, ינסה לבצע שינויים או מניפולציות על כל חלק מהמערכת. זה הרי בדיוק השלב הראשון של חשיבה המצאתית שיטתית. איך נפלתי!