בכל סדנה על הטיות חשיבה אני נותן את הדוגמה הבאה: אני נמצא בהופעה בתוך קהל של עשרות אלפי אנשים, נהנה מהזמר / להקה / רקדנים / מחק את המיותר; ובכל זאת העיניים מופנות כל הזמן גם אל שאר הקהל. זה לא בגלל איכות הליווי הקולי שהם נותנים למופע – זו הטיית אישוש קלאסית. אני רוצה לדעת שגם הם, כמוני, עשו את הבחירות שלי.
לצפות בהופעה זו השקעה לא קטנה – לרכוש כרטיסים, לחנות במרחק 20 דקות הליכה כדי לא לעמוד בפקק, לחכות שעה אחרי זמן ההתחלה המובטח… אוקיי, אולי הגזמתי עם עניין השקעת המשאבים, אבל בהחלטה להגיע להופעה ולהיות בה קהל אקטיבי – כזה שגם שר את השירים, זז עם המוזיקה (בגמלוניות) ומתלהב – יש משהו מעט חשוף, בטח לאנשים שהיומיום שלהם רציני ומאופק. אז אנחנו רוצים לוודא שיש עוד אחרים, כמונו, שקיבלו את אותן החלטות. גם הם עשו את אותו מאמץ, גם הם התגברו על המבוכה וצועקים את המילים, כולל אלו שהם מאלתרים באונליין.
כל אחד מהאנשים הזרים האלו בקהל מאשר עבורנו את מה שאנחנו מאמינים בו. עכשיו תארו לעצמכם את העוצמה של הטיית האישוש (Confirmation bias) כשאנחנו מחפשים ומוצאים תמיכה בעמדות שלנו אצל אנשים שאנחנו מכירים ומעריכים. זו הטיית שעוזרת לנו להתעלם מדעות סותרות – לטוב (בהופעה) או לרע (בקונטקסט שדורש חשיבה ביקורתית).
אבל בהופעה הזו אתמול, של אביב גפן וגלריה מהממת של אורחים, נתקלתי בעוד הטיה, שלא הייתי מוכן אליה – כשל הדימיון. ידעתי שאביב מזמין תמיד זמרים אורחים, שכל אחד מהם שווה הופעה בפני עצמו; ובכל זאת הופתעתי לשמוע בלייב את שלום חנוך עולה לשיר את "מחכים למשיח". לא נתווכח אם זה השיר הישראלי הכי טוב שיצא אי-פעם, כי יש לי הטית אישוש בנושא.
אבל Sound of Silence בביצוע חי של ארט גרפונקל? זה היה לגמרי מחוץ לתרחישים. אם הייתי מעלה את זה כאפשרות מראש כנראה הייתי פוסל אותה כלא רלוונטית. כל כך קל ליפול בכשל הדימיון – כי הדימיון של כולנו כבני אדם הוא מוגבל. לפחות בהופעה אפשר לראות בהפתעה הזו את היתרון. בחיים בכלל, ובוודאי בהקשר המודיעיני, זה לרוב לא המצב.
