בכל פעם שקוקונאט צריכה לקבל חיסון אני מתחיל לפחד. הזריקה לא כואבת לי, אבל אני כבר מדמיין את הגשר.
מה שאתם רואים הוא לא סתם גשר, אלא הדרך היחידה שבה אפשר להגיע למרפאה הוטרינרית שממוקמת בתוך קניון. איך שאנחנו מתקרבים לגשר – הכלבה מתחילה להאט. בצעד הראשון עליו היא נעצרת וכשאנחנו מגיעים לתוך הקניון, מזיעים שנינו, אני מודה על כך שהיא לא צריכה לבוא אתי גם לסופר כל שבוע.
היום, כרגיל, הגענו לגשר חצי שעה לפני התור שלנו – כדי לא לאחר… אבל החלטתי שהפעם אני לא מפחד. לא מפחד מהתגובה שלה, לא מהמבטים של האנשים שמרחמים על הכלבה שתקועה באמצע הגשר. אני פשוט ממשיך.
והיא באה אתי. את כל הגשר, בלי עצירה. גם הקדמנו בחצי שעה, גם עלתה על המשקל בלי חשש וגם היה לה זמן לזלול אוכל של חתולים.
הגשר הוא לא בראש שלה. הוא אצלי.
