נהרות ואוקיינוסים הם לא משחק ילדים. הנה ההסבר.
חבר שלח לי לפני כמה ימים תמונה של שני יובלים של נהר הארגאווי בגיאורגיה, שנפגשים בנקודה מסויימת, אך לא מתערבבים זה עם זה וממשיכים לזרום זה לצד זה: האחד מהם נקרא ארגאווי השחור והשני ארגאווי הלבן. סמלי, לא? אגב, המשמעות של השם "ארגאווי" היא פשוט… נהר.
אז זהו, שזה לא המקרה היחיד של גופי מים שנפגשים אך שומרים כל אחד על הייחודיות שלו. נהר הקולורדו והנהר גרין (שהוא למעשה אחד היובלים שלו) נפגשים ויוצרים צורת Y מרשימה בעומק הקניון ורק בהמשך מתערבבים לזרם אחד. הנהר ג'יאלינג פוגש את יאנגצה בסין, והצבעים שלהם אינם משאירים מקום באשר להבדלים ביניהם.
מי שמחפש דוגמא קרובה יותר – גם המפגש של הנילוס הכחול והנילוס הלבן בסודן מאפשר להבחין ביניהם על בסיס צבע המים.
התופעה הזו קיימת גם במפגשים בין אוקיינוסים, כמו במקרה של המפגש בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט ליד קייפ הורן בדרום צ'ילה. לכל אחד מהאוקיינוסים יש מאפיינים מעט שונים, כך שהמליחות של פני האוקיינוס האטלנטי גבוהה מעט יותר מזו של האוקיינוס השקט. ובכל זאת הסיבה להבדלי הצבע בסרטונים ויראליים שצולמו במקום מקורם בכלל במפגש של מים מתוקים עשירים במשקעים שנמסו מקרחונים עם מי האוקיינוס, וגם אלו מתערבבים בסופו של דבר.
מים הם מים, ארגאווי הוא ארגאווי.
אפילו במפגש של שלושה נהרות, שלכל אחד מהם צבע שונה שנובע מכמות סחף ומשקעים שונה – המים מתערבבים בסופו של דבר. לא מאמינים – תבדקו את המפגש של הנהרות דנובה, אילז ואין בגרמניה, בנקודה שנקראת Three Rivers Corner. כל אחד מהם שומר על כוחו למרחק מסוים, אך מרחק קצר לאחר המפגש הם מתערבבים והגבולות ביניהם מטשטשים.
אבל יש מקרים שבהם כן כדאי לשמור על גבולות בין שלושה כוחות. למשל כשלכל אחד מהם יש תפקיד שונה וסמכות שונה. אם חשבתם על פוליטיקה – זה בסדר גמור, אבל אני אשתמש בדוגמא של משחק הילדים "אבן נייר ומספריים".
למשחק הפשוט הזה, שכנראה שיחקו בו עוד במצרים, יוון ורומא בעת העתיקה, יש מספר גרסאות, אך בכולן נשמר אותו עקרון: לכל אחד מה"כוחות" שאחד השחקנים יכול לבחור יש יכולת להתגבר על אחד מהכוחות האחרים, אך קיים כח אחר שיכול להתגבר עליו. בתורת המשחקים זה נקרא "משחק סכום אפס". אתם יכולים לקרוא לזה "איזונים ובלמים".
ברור שיש מי שמנסים לשנות את כללי המשחק – אני עדין מדבר על אבן, נייר ומספרים.
האופציה המתוחכמת היא להוסיף עוד כוחות, אך לשמור על אותו עקרון. שלדון מהסדרה "המפץ הגדול" הציג את גרסת המשחק שהמציא סאם קאס וכוללת חמישה כוחות: מספריים, נייר, אבן, לטאה, ספוק (מ"מסע בין כוכבים").
אבל ברוב הדוגמאות שהציגו איך בני אדם היו רוצים לשנות את כללי המשחק – הכיוון היה זהה:
ג'ואי מ"חברים" הוסיף את אלמנט האש, שמנצחת את כולם.
ב"סיינפלד" , מיקי מלמד את קריימר ששום דבר לא מנצח את האבן ולכן מאותו רגע שניהם בוחרים רק באבן.
גם פז מ"מופע שנות השבעים" דבק בדעתו שאבן מנצחת הכל, אפילו כשסטיבן מחליף את שמות הכוחות לג'וק, כף רגל ופצצה גרעינית.
וב"משפחת סימפסון" ליסה פשוט מנצלת את הבחירה הקבועה של בארט באבן ובוחרת בעצמה בנייר.
נשמע משעשע, ואולי היה אפילו פשוט יותר אם היה כח אחד שתמיד מנצח את כל האחרים, בלי שום איזונים ובלי שום בלמים, אבל אם משנים את כללי המשחק – זה כבר לא "אבן נייר ומספריים".