״תגיד״, אני שואל את המדריך שהוביל אותנו לפסגת הקילימנג׳רו, ״איך זה שיש כאן פורטרים שהנעליים שלהם מתפרקות כמעט? זה ממש מסוכן ללכת ככה עם משקל כזה גדול על הגב״.
״הם שומרים את הכדורגל החדש למשחק הבא״, הוא עונה.
לא הבנתי, אז ביקשתי הסברים.
מסתבר שעבור כמה פריטי ציוד קריטיים יש תו תקן שכל פורטר חייב לעמוד בו – נעליים, מעיל, שק שינה ועוד. בכניסה להר בודקים שלכל אחד מהם יש את הציוד המינימלי הזה, כדי למנוע פציעות ולהבטיח מסע מוצלח.
אבל בחיים עצמם אין בעיה לעקוף את תו התקן – נכנסים להר עם הנעליים הטובות, ומעט אחר כך מכניסים אותן לתיק והולכים עם זוג ישן יותר. חלק גדול מהאנשים שבחרו לסחוב ציוד לפרנסתם מגיעים ממשפחות קשות יום; גם אם הצליחו לקבל, לשאול, לשכור או לקנות נעליים טובות – הם לא רוצים לשחוק אותן מהר מדי ומעדיפים להסתכן עם נעליים טובות פחות, שיכולות ״למשוך״ עוד טיפוס.
כמו ילדים שקיבלו כדורגל חדש, אבל חוששים ללכלך אותו, ובכל שבוע הם שומרים אותו למשחק הבא.
אני נזהר מאד מלשפוט. כשאנחנו החלטנו להקדיש שבוע לטיפוס על ההר, זה היה בשלב בחיים שבו יכולנו להרשות לעצמנו לרכוש גם ציוד מתאים באיכות ובכמות שנדרשות למשימה. לא תמיד זה היה אפשרי עבורנו, כך שאני יכול להבין את המוטיבציה.
אבל אני כן רוצה להתעכב על המשמעות של ההחלטה להשאיר את הנעליים בתיק. באופן תיאורטי – יש לך נכס. באופן מעשי – יש לך נטל.
נכס לא חייב להיות פיזי ועם משקל.
אחד מאנשי הצוות סיפר לי שהוא השקיע זמן רב בלימוד צרפתית, כדי שתהיה לו ייחודיות בליווי קבוצות שדוברות את השפה.
״נו, וכבר יצא לך ללוות קבוצות כאלו?״, שאלתי.
״הרבה מאד, אבל לא תמיד זה אפשרי אז אני מתלווה לכל קבוצה שאני יכול״
זו דוגמה מעולה לכך שלא מספיק להשתמש בנכס שיש לכם כשזה מסתדר במקרה. צריך ממש לחפש באופן אקטיבי את ההזדמנויות שבהן הוא מועיל לאחרים (ולכם).
נכס שלא משתמשים בו – הופך מהר מאד לנטל. בדקו סביבכם אם יש לכם כמה כאלו בתרמיל.
בתמונה: אחד המחנות על ההר שמנצל היטב את הנכס שיש לו, כדי לשדרג אפילו את חוויית ההמתנה הפסיבית לתחילת הטיפוס.