קפצתי ללקוח לאסוף צ'ק (כן, אני יודע שיש היום שיטות נוחות יותר, אבל זה לא תלוי בי). האישה שמסרה לי את המעטפה ראתה שהכתובת שלי על המעטפה היא ברחוב קרן המוזיקה וחייכה. לי קוראים קרן, היא אמרה, ובכל פעם שהבת שלי ואני עוברות שם – היא חושבת שהרחוב קרוי כך לכבודי. אני די בטוח שאזכור את השם שלה גם כשאבוא לאסוף את הצ'קים הבאים.
זה הזכיר לי את אחת מהפגישות הראשונות שהיו לי עם הרבה אנשים חדשים כשיצאתי לדרך חדשה לפני ארבע שנים. זה היה עם מנהל וותיק, שחבר יקר חיבר בינינו, ואחרי פחות מדקה הרגשתי שהוא שמח לעזור, למרות שמעולם לא נפגשנו לפני כן. הוא נתן לי שלוש עצות שאני חוזר אליהן כל הזמן. שתיים מהן אשמור לעצמי בשלב זה, אבל את השלישית אני שמח לחלוק, ואפילו לשדרג בעקבות המפגש עם קרן.
כשאתה נפגש בפעם הראשונה, אל תגיד רק את שמך הפרטי, כמו שעשית עכשיו, כך הוא אמר. יש לך שם מלא – תשתמש בו. לשם שלך יש סיפור, רקע, עומק, ואילו כמו השם הפרטי יש עוד הרבה אחרים. תעזור למי שאתה פוגש אותו לזכור אותך.
אני זוכר שבפעמים הראשונות זה נשמע לי לא-טבעי ואולי אפילו שחצני. התרגלתי, ואני מעביר את ההמלצה הזו הלאה מדי פעם.
לפני כמה ימים, במסגרת סדנת מנהיגות עם תלמידי חטיבת ביניים, נתתי להם משימה – כל אחד מהם צריך למצוא דרך להצגה עצמית, שתעזור למי שעומד מולו לראשונה לזכור את השם המלא שלהם. תשתמשו בסיפור, באנקדוטה, במשהו ייחודי. זה היה עבורם תרגיל קשה. חלקם הצליחו למצוא בקלות משפט פתיחה מתחכם, אבל לרובם היה קשה (בטח מול הקבוצה) להצהיר על משהו ייחודי כזה. עניין של גיל, בטחון והבנה חלקית של הערך של הצגה כזו עבורם.
אישית אני משתמש לפעמים בכך שהשם המלא שלי – אלון ששון – הוא חרוז, או שזה גם השם של הג'ודוקא הישראלי, שהיה גם אלוף ישראל. במקרים חריגים אני מספר שהמצלול של השם גורם לי להרים את הראש כשאני שומע את הביטוי "איילון צפון". מנפלאות "אפקט מסיבת הקוקטייל".
קרן לא הציגה את שם המשפחה שלי, אבל אני עדין אזכור את השם שלה, כי הסיפור שהיא חיברה אליו היה אישי (במקרה הזה, גם עבורה ולא רק עבורי…). וזה בעצם כל העניין – ככל שההצגה העצמית תתמקד במי שאמור לזכור את השם ולא במי שאומר אותו – כך היא תהיה זכירה יותר. פרסונליזציה כבר מהמפגש הראשון.
אז לא נורא אם לא אמרתם את שמכם המלא – סיפור מוצלח יעשה עבודה לא פחות טובה.